עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (109) / ליקחו של הגדי

  
אפרופו הפסח שאלתי את מאור בני האהוב ואת חבריו בני השמונה האם הם שמו לב לדבר מוזר זה: שב"חד גדיא", אם מניחים שהגדי הוא טוב, אז החתול הוא רע, אז הכלב הוא טוב וכך הלאה - בסוף יוצא שהקדוש ברוך הוא רע. אחד החברים, בן למשפחת מתחזקים, נזעק מייד להגן על הקדוש ברוך הוא: הגדי הוא לא בהכרח טוב. למשל, אולי לפני שאבא קנה אותו, הוא חירבן על הריצפה בחנות. מאוחר יותר באותו יום לקחתי טרמפ שני חובשי כיפה. הפניתי אליהם את אותה השאלה. ניכר שהם כבר דנו בנושא. הם אמרו לי, אמנם הגדי טוב והחתול רע, אבל גם הכלב רע, כי הוא מתערב במריבה שאינה שלו. אמרתי להם: כתוב, לא תעמוד על דם אחיך. זו הייתה טעות, כמובן, כי מה שכתוב זה ריעך, לא אחיך, אבל הם לא ידעו זאת או לא שמו לב והשיבו מהר בלי להתבלבל: הגדי הוא לא אח של הכלב.
  
מטרת הפלפול היא תמיד אחת: להימנע מלהודות בטעות. לא בא בחשבון שאלוהים אינו כולו טוב. לא בא בחשבון אפילו רק שאלוהים אינו כולו טוב בעיני מי שכתב את ההגדה, או שמי שכתב את ההגדה התלוצץ. למה? כי מסורת זו לנו ממורינו ורבותינו. לא בא בחשבון שמורינו ורבותינו טעו. נקל להבין זאת: האמון של אדם במוריו וברבותיו הוא קיומי. ממילא שברונו הוא משבר קיומי. היכולת להכחיש היא עוצמה. פרט לכך, זכות יסוד לו לאדם לסרב להודות בעובדות. למשל, זכותו להחזיק בדעה שאלוהים הוא כולו טוב גם אם זה מוביל להכחשת השואה או לרעיון שהשואה הייתה דבר טוב. מי שלא מאמין מוזמן לנסות: הכחישו דבר שכולם יודעים כי הוא אמת (או הצהירו על אמיתותו של דבר שכולם יודעים שהוא שקר) ותרגישו את העוצמה. אך אנא אל תעצמו עיניכם למחיר.
  
האיסור על הודאה בטעות הוא האיסור העליון בפוליטיקה הישראלית. לי עצמי ידועים לא יותר משלושה מקרים שפוליטיקאי ישראלי עבר על איסור זה. אפילו רבין, כשחדל מסירובו לשאת ולתת עם ההנהגה הפלסטינית, מעולם לא הודה בטעות. אפילו שרון, שפיקד, אמנם לא מרצונו ולא מיוזמתו, על פינוי היישובים שהוא עצמו הקים בחבל ימית ובימית עצמה, ואפילו לא כשפיקד על פינוי גוש קטיף 23 שנים מאוחר יותר, והפעם מרצונו ומיוזמתו, לא הודה בטעות. עד היום לא הודה מנהיג בישראל בטעות של דיר יאסין, של אקרית וברעם, של העסק ביש. ואפילו שמעון פרס, האיש הנערץ בכל העולם על אהבת השלום שלו, מעולם לא הודה בטעות בכך שהתחיל את מפעל ההתנחלויות. הכי קרוב שהוא הגיע להודאה בטעות היה כאשר אמר, בתשובה לשאלה, זמן קצר לפני מותו, אילו ידענו (בלשון רבים) לאן זה יתפתח, לא היינו עושים זאת.
  
מתי יש להודות בטעות? הדעה הרווחת: אם אתה פוליטיקאי, אף פעם. אותו הדבר אם אתה מחנך או מאהב. כך, בשלושת התחומים שבהם מחיר הטעות הוא הגבוה ביותר, מקובל שאין להודות בטעות אף פעם. למה? כי ההודאה בטעות מחלישה. לכך יש דוגמאות מאששות לאינספור וגם דוגמאות נגדיות לאינספור. המשותף לכל הדוגמאות המאששות כולן הוא זה, ששם ההודאה בטעות אינה כנה. למשל, כשגליליאו הודה כי טעה כשאמר שהארץ סובבת את השמש הוא האמין שלא טעה אבל נכנע לאיומים. במקרה כזה נקל לראות כי ההודאה בטעות מחלישה, למרות שאין לשפוט את גלילאו, כמובן. יש פה טענה קיצונית: הודאה כנה בטעות לעולם אינה מחלישה. יש פה גם הצעת כלל: מתי להודות בטעות? כשנראה לך שטעית. הבעיה היא שהרבה פעמים זהו רגע חולף ולכן יש למהר: לא פעם, מרגע שנראה לנו שאנו טועים אנו מתחילים לייצר תירוצים שמסבירים מדוע איננו טועים. לא פעם התירוצים כה יעילים שבתוך זמן קצר אנו מאמינים בעצמנו כי אכן לא טעינו. זהו טיבו של השקר העצמי: הוא מצליח.
  
אתה יודע, מאור בני האהוב, יש אומרים שמׅצְרַיׅים זה משל. אפילו אומרים – זה משל למֵיצַרׅים, כלומר לכל סוגי השיעבוד. אני מציע כי אלוּהֵם המיצרים הקשים ביותר, השיעבוד הכבד ביותר: השיעבוד לתחושה כי הודאה בטעות מחלישה אותנו וכי, על כן, יש להימנע מהודאה בטעות, במיוחד כשמדובר בדברים החשובים. זהו השיעבוד שגורם לאנשים לראות בשיעבוד חירות ובחירות שיעבוד. שום יד חזקה ושום זרוע נטויה אינה יכולה לעזור לאדם לצאת ממנו לחופשי.
  
נכתב בתאריך
6/4/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו