עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

טרמפיסט = שותף
  
כל טרמפיסט הופך לסוג של שותף, ולשותפות יש מחיר. הוא מדבר, הוא מסמס, הוא אוכל סנדביץ', ואתה - אתה רק הנהג
  
שימו לב: הטור הזה הוא לא על טראמפ (דונלד) אלא על טרמפ. יותר נכון על טרמפיסטים.
  
בקיבוצנו היה פעם חבר מדור המייסדים, שהבין בשלב די מוקדם שאפשר לשרת את המולדת, הציונות וההגשמה לא רק בבגדי עבודה כחולים בבננות, אלא גם בבגדי שרד. בספר זיכרונות שערך נכדו של החבר, הרבה שנים אחרי שהם עזבו, נזכר העסקן ברכב שהיה לו (פלימות? לארק? בעיקר צמוד). בניגוד למקובל - הוא התוודה - אני לא לקחתי טרמפיסטים, וזה הרגיז הרבה חברים.
  
נזכרתי בסיפור ההוא לאחרונה, כשחבר וותיק אחר שאל אותי האם אני נוסע במקרה לתל אביב, והאם יוכל להצטרף כטרמפיסט. תשובתי לשאלה הראשונה הייתה כן, ולשנייה - כמובן שכן. אפילו סטיתי ממסלולי כדי לקרב אותו ליעדו (יש לי עד). מה לעשות, הוציאו אותי מהקיבוץ השיתופי, אבל כנראה שאי אפשר להוציא את הקיבוץ השיתופי ממני. בקיבוץ הישן נהגו בעלי התפקידים לפרסם על לוח המודעות את יעדי ומועדי נסיעותיהם, והנצרכים היו נרשמים - כל הקודם זוכה במושב. הטנדר פז'ו, למשל, לקח עד ששה נוסעים, שישבו על ספסלים מאחור ונדונו לטלטולים מהפכי מעיים. היום, בתוקף תפקידי אני אוחז בשליש רכב (השליש השני של קולגה לענף, השלישי למי שמבקש), אך עדיין לא מסוגל לסרב (כמו חלק מחברי) לטרמפיסטים.
  
ולא שזה קל, כי צריך להודות: טרמפיסט זה סוג של "תיק". כשאתה נוסע לבד אתה אדון לעצמך, "מלך האוטו". שומע את המוסיקה או את תחנת הרדיו שבאה לך. עוצר מתי שמתחשק. לא חייב להזהיר את מי שמתקשר/ת אליך "אני לא לבד". הטרמפיסט, מאידך, הופך לסוג של שותף. הוא נכנס למרחב האישי שלך. צריך להתחשב בו. למשל, לא נעים לזרוק אותו באיזה צומת מרוחק על כביש 6. או שהוא צריך לשירותים. ומה עם הדינמיקה החברתית? במקרה הטוב הוא פסיבי, ישן לו כל הדרך, רצוי בלי לנחור. במקרה הפחות טוב - מעסיק אותך בשיחה, בשעה שלך מתחשק קצת שקט, שוטח את דעתו המלומדת על עניינים ברומו של עולם. לעיתים הוא מוציא סנדביץ', אולי גם תרמוס קפה, טוב שלא פותח שולחן. והכי גרוע, כשהוא או היא מתחילים לצעוק בנייד שלהם לכל עם ישראל. ("מאמי, אנחנו בצומת הסירה, עוד כמה דקות מגיעים").
  
אז לא גילינו כאן משהו חדש: הטרמפ הוא סוג של שותפות, ולשותפות - כמו בזוגיות, כמו בקיבוץ - יש מחיר. המחיר הוא התחשבות בצרכי האחר. אתה כבר לא לגמרי לבד, עם עצמך. יש עוד גורמים מסביב. יש צורך בחלוקה, ובהאזנה לזולת. והשאלה היא מה יותר חזק: הנוחות האישית, או אותו משהו שנשאר בגנים שלך, שמצווה עליך לעזור למי שהיה עד לפני מספר מועט של שנים חברך לקיבוץ השיתופי.
  
מחבר
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
26/3/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו