עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (108) / זה לא כאילו יש לנו משהו טוב יותר לעשות
  
למאור בני האהוב תכונה נפוצה, אני משער: הוא מציק. כשהוא מקבל סירוב הוא מבקש שוב. לפעמים אחרי דקה, לפעמים אחרי חמש דקות. לפעמים אני תופש אותו לשיחה ומסביר לו כמה שהמציקנות היא תכונה שלילית, וכמה שזה מציק מה שהוא עושה, ואני מסתכל לו בעיניים ומוודא שהוא מבין, ואף מחכה עד שהוא מבטיח לחדול. או אז הוא חוזר לבקש רק אחרי שבע דקות. כאילו הוא חושב בליבו עליי, "זה לא כאילו יש לו לאבא שלי משהו טוב יותר לעשות חוץ מלהתעסק אתי". לפעמים הוא אומר לי מפורשות: אבא, יש דברים שצריך להציק בעניינם.
   
כמובן שהוא צודק. לפעמים זה באמת נחוץ, ולפעמים באמת אין לנו משהו טוב יותר לעשות. למשל, אני חושב שהיה עליי להציק הרבה יותר להנהגת התנועה שלנו בעניין הנפת דגל הסולידריות המכילה בישראל, ובעניין ארגון הקונגרס הישראלי הראשון סביב השאלה כיצד עושים זאת. או שהייתי צריך לישון עם שק שינה מול בית נשיא המדינה עד שיסכים לפגוש אותי. זה באמת לא כאילו יש לי או להם משהו טוב יותר לעשות.
   
הצרה היא שאני מפונק: תמיד מחכה למישהו שיגיד לי, יאללה בוא. אבל יש לי חדשות: לאחרונה מצאתי מישהי כזאת: ד"ר אסנת עקירב, ראש החוג למדע המדינה במכללת הגליל המערבי. סיפרנו זה לזו מה אנו מנסים לעשות, ראינו שאנו באותו עמוד ואמרנו, יאללה בוא ויאללה בואי. גיבשנו הצעה למיצוב המכללה כמעוז הסולידריות המכילה בישראל, הגשנו אותה למנכ"ל המכללה שהגיב באהדה. ברור שהדרך עוד ארוכה עד שיבשיל הפרי. מה שיפה זה שאסנת מסכימה שאני אכתוב עליה כבר עכשיו. אלה שמחכים עד שתהיה להם הצלחה לפני שהם מספרים מה הם מנסים לעשות חושבים שזה סימן לרצינות. אסנת ואני יודעים אחרת.
   
האמת, איני יודע מה יותר מוזר בעיניי: אלה שמתנגדים לרעיון, או אלה שתומכים בו אבל מחכים, או אלה שמדברים בצורה שאי אפשר להבין אם הם תומכים או לא. נתקלתי בכל הסוגים. למשל, אודי כהן, ראש הפורום הישראלי להסכמה, שכל פועלו הוא לקרב בין עברים לערבים, מתנגד לסולידריות מכילה בישראל "כי זוהי סיסמה שחוקה". מי היה מנחש. חבר הכנסת יחיאל בר הוא בעד סולידריות מכילה בישראל אבל נגד כינוס הקונגרס הישראלי הראשון כדי לדון בשאלה כיצד עושים זאת, כי זהו התפקיד של הכנסת. הוא הסכים שהכנסת אינה מקיימת את תפקידה, ולא היה לי ברור אם כוונתו לכך שהיא אינה דנה או שאינה מסכימה עם דעתו בדיון. כאילו שאי הסכמה ואי מוכנות לדון זה אותו דבר. או למשל ד"ר גדי גבריהו, מייסד "תג מאיר", איש אציל, שתומך ברעיון באופן אישי אך סירב לעשות זאת כראש הארגון שייסד, "כי זה חורג מן המנדט שלנו". כאילו שיש להם מנדט. או למשל, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר וסגנו גיל לין שהם בעד הרעיון שהתנועה תניף את דגל הסולידריות המכילה בישראל, אבל "קודם יש להכשיר את הקרקע ולחכות לרגע המתאים". כאילו שיש דבר כזה, הרגע המתאים.
  
יש שני אנשים בלבד שזו אשמתי שאיני יודע את עמדתם בעניין: פשוט לא שאלתי אותם. זוהי פאשלה, במיוחד שדיברתי איתם הרבה: מוקי צור ואהרון ידלין, המחזיקים הבלתי רשמיים בתפקיד שני זקני השבט. הבה ואתקן את הפאשלה שלי עכשיו, ואשאלכם ואבקש רשותכם לצטטכם: מהו יחסכם לרעיון הסולידאריות המכילה בישראל? כלומר, מהו יחסכם לקריאה ליצירת גוף סולידארי של כל אזרחי ישראל, על כל דתותינו, תרבויותינו, עדותינו, קהילותינו, פלגינו ומגזרינו, למען חירות אזרחית, שוויון זכויות, שלטון החוק, וכל מה שמקובל בדמוקרטיות המתוקנות, ללא אפליה, ללא כפייה, וללא דרישה משום קבוצה לוותר על ייחודיותה? מהו יחסכם, בקיצור, לרעיון הסולידאריות המכילה בישראל?
   
מאור צודק: יש דברים שצריך להציק בגללם: צריך ונכון וראוי. לא תמיד אנחנו יודעים מה שייך לקטגוריה הזאת. אני בר מזל: גיליתי משהו בהחלט ראוי, תגידו מה שתגידו. זה מוציא את העוקץ. אסנת: יאללה בואי ונעשה את זה ביחד. את תעזרי לי להציק לאנשים שלי - ניר מאיר, גיל לין, מוקי ואהרון - ואני אעזור לך להציק לאנשים שלך. ושנינו נציק לנשיא המדינה. זה לא כאילו יש לנו או להם או לו משהו טוב יותר לעשות.
  
נכתב בתאריך
31/1/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו