עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (107) / לקחת דוגמה מן הטובים

כשאתה צריך לקבל החלטה, תדמיין מה היה עושה האדם שאתה רוצה להיות. בארי דויטש
  
סיטאר הנסיכה ההודית הקסומה, אחותו של מאור בני האהוב, היא בת שנה וחצי. יש לה הרבה תכונות נפלאות ותכונה אחת רעה: היא בכיינית. בעיקר היא מתבכיינת כשהיא לא מקבלת מגע. היא מתעוררת באמצע הלילה ובוכה עד שאנחנו לוקחים אותה למיטה שלנו. כלום לא עוזר. גם במשך היום, כשהיא רוצה שייקחו אותה על הידיים במשך היום היא בוכה: דיים, דיים. אני אומר לה, קודם תפסיקי לבכות. היא עושה מאמצים עצומים להשתלט על עצמה. לפעמים היא מצליחה. אני משבח אותה על מאמציה ומצטער על שהם נדרשים. מתי יש לילד שליטה עצמית? מתי יש לדרוש זאת ממנו גם כשיודעים שאין לו - כדרך לאתגרו לרוכשה? מתי האתגר רק מחמיר את המצב? מתי יש לתת לו מה שהוא צריך גם אם הוא מביע את רצונו בצורה פסולה - למשל, כאשר הצורך האמור דחוף יותר מן הצורך לחנך? ומתי יש להחמיר את הטון בו נאמרת הדרישה: אחרי הפעם השלישית? אולי רק החמישית? אולי לעולם לא?
  
ובכלל, באיזה גיל יש להתחיל לחנך? כל מי ששאלתי אותו מסכים שגיל חודש ואפילו חדשיים זה מוקדם מדיי: באותם שלבים יש לתת לילד 100% אהבה ותשומת לב, ולמלא אחר כל צרכיו וחסל. גם כן ראיתי שכולם מסכימים שמי שבגיל שישה חדשים עדיין לא התחיל, הריהו מאחר. וכולם אומרים את זה בפסקנות כאילו הם מחדשים - והרי מי שאומר דבר שכולם מסכימים עליו אינו מחדש מאום! ואני אומר טוב, יותר מחודשיים ופחות מחצי שנה, זה הגיל להתחיל לחנך: אבל זה המון זמן! אי אפשר להיות קצת יותר מדוייקים?
  
בדבר אחד כולנו מחנכים מגיל אפס: אנחנו מדברים אליהם. רכישת השפה היא דבר מופלא. למשל, סיטאר עדיין אינה יודעת להגיד כלב או או ברווז אבל היא יודעת להגיד הב-הב וגע-גע. האם היא יודעת שאלו הם סימולציות של הקולות שהחיה משמיעה? או אולי היא חושבת שזה שם החיה? או אולי היא רק יודעת שזה משהו שאומרים כשרואים את החיה? או, האם היא יודעת שכשאני אומר לה, תראי, סוס דוהר, אני מתייחס למשהו שהסוס עושה, ובשאני אומר שהסוס יפה אני מתייחס למה שהסוס הינו? האם היא כבר יודעת להבדיל בין עושה והינו? האם היא יודעת להבדיל בין הינו לבין יש לו? האם אנחנו יודעים? למשל: מה נכון לומר, אני נפש או יש לי נפש? וזה הכי מצחיק כשמשתמשים במילה "אני" כשם עצם כללי ואז אומרים דברים מטורפים כמו זה שלכל אדם יש אני. כמובן שמה שבאמת מתכוונים זה ש שלכל אדם יש "אני". או אולי: כל אדם הוא אני! שזה הכי מטורף אבל גם הכי נכון... איך תינוקות מצליחים אי פעם ללמוד את כל זה? ומתי? למשל, האם סיטאר כבר יודעת שכשאני אומר אני אני מתכוון אליי, אבל כשמישהו אחר אומר אני הוא אינו מתכוון אליי אלא אל עצמו?
  
בוודאי תודו שכל אלה שאלות מרתקות. אז אוליי כדאי לי מעכשיו לעזוב את מאור בני האהוב ולדבוק בסיטאר הנסיכה ההודית הקסומה? או להשאיר את הטור הנוכחי בגדר הבלח חד פעמי? או לעשות איך שבא? והאם לקשור את מה שאמרתי עד עכשיו לפוליטיקה כמנהגי? והרי זה קל: למשל, אני יכול לשאול, כמה פעמים אומר אדם "מדינה יהודית דמוקרטית" עד שהוא מבין מה פירוש הדבר? ואולי אפשר שזה לעולם לא ייקרה? למשל, כמה אנשים בישראל יודעים שמדינה יכולה להיות יהודית בכל מיני מובנים, אבל היא לא יכולה להיות מדינת הדת היהודית, כי הדת היהודית אינה מתירה זאת? או אני יכול לשאול, מתי עם לומד שעם ומדינה וארץ זה לא אותו דבר, ושזה טעות לאמר שהמדינה כולה שמחה, כי מדינה אינה יכולה לשמוח, אלא שהעם כולו שמח? ועוד כל מיני מטעמים שכאלה.
  
זה לא הוגן שאתם משאירים לי להחליט את כל ההחלטות האלה. אמנם זה התפקיד שלי להתחשב בטעם שלכם, אך איך אני יכול לדעת אותו? והרי אין אני יודע אפילו את זהותכם! ובאמת אני חושב שכותב טוב, כלומר כזה שכותב לטעם של קוראיו, מבין בנפש האדם יותר מן המומחים, ואפילו שהוא מעמיד פנים שהוא מתייעץ עם הקורא שלו זה נורא נחמד, כמו סרוונטס, או דידרו, או אריך קסטנר שלאחרונה נהניתי ממנו ביחד עם מאור. ואני אומר את זה כדי שתדעו שאני מנסה לקחת מהם דוגמה במודע, ורק מקווה שמצליח קצת.
  
נכתב בתאריך
10/1/2017



הרשמה לניוזלטר שלנו