עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
 
הפרטת הערבות הדדית
צריך להודות בהגינות וביושר: בקיבוץ המופרט קשה יותר, הרבה יותר, לקיים ערבות הדדית מאשר בקיבוץ השיתופי. השיקול הכספי הופך משיקול חשוב לשיקול עיקרי. זה לא אמור להפתיע איש, כי ההפרטה, במהותה, משנה את כללי המשחק ואת חוקיו. ערבות הדדית אמתית איננה נעדרת חשבון אבל היא אינה מבוססת על התחשבנות. כאשר רוב מיוחס של חברי קיבוץ מחליט על שינוי ה-DNA הקיבוצי שלו ובוחר, מרצון ומדעת, להפריט את מערכות חייו ואורחותיהם, המשמעות הנגזרת מההחלטה היא פחות ערבות, פחות הדדית.
  
אישורים
בקיבוץ השיתופי (גם במופרטים, אבל הרבה פחות) אנשים נזקקים לאישורים. תלויים בהם. דברים שונים מותנים בקבלת אישור. חברים פונים לוועדות וממתינים, לא אחת בכסיסת ציפורניים, להחלטת הוועדה בכלל ולאישורה בפרט. לא רק מימוש צרכים תלוי בקבלת אישור - גם הגשמת רצונות. תמיד, בעיקר בדחיית בקשות ובסירוב להן, יש "שיקולים שונים", "פנים לכאן ולכאן", "חשש מתקדים", וכיוצאים באלה, ביטויים של שגרת לשון קיבוצית הרווחת ב"מוסדות" השונים.
ההגינות והיושר - שני נרות לרגליי הבוערים באש-תמיד - מחייבים אותי להודות, ואני, אכן, מודה ומתוודה בשמחה: מעודי לא קבלתי תשובה שלילית לבקשותיי, אף לא באחד משני הקיבוצים שהייתי ועודני חבר באחד מהם. אין לי לא רק מלת ביקורת על מי מהם - אף לא אות. רק הוקרה ותודות. אבל אני מכיר לא מעט (בלשון המעטה) חברות וחברים, אשר מסתובבים ממורמרים במשך שנים בגלל סירוב לבקשתם. הם נושאים על גבם גבנון גדול כגודל דבשת, נושאים גם בנפשם את החטוטרת שהצמיח להם הסירוב. הם חשים מקופחים, כמי שנעשה להן עוול משווע, וממשיכים, בעודם נאכלים מבפנים, נוטרים טינה וזועמים, לנהל חשבון קר ומר עם הקיבוץ ומתחשבנים עמו שנים על שנים. חבל. מיותר. כאשר אדם פונה בבקשה הוא אמור לדעת, ולצפות, כי הוא יידחה. כי יסורב. כי יקבל תשובה שלילית. כך זה בכל דמוקרטיה, גם בקיבוץ - שיתופי או מופרט.
  
קט בעוטף
שקט בעוטף עזה. שקט יחסי, גם אם לא ממש מתוח, ודאי לא רפוי. למודי "השקט שלפני הסערה", אם אשאל את תושבי היישובים הסמוכים לה - הם שיעידו, הם שיגידו - ודאי אלמד כי השקט שרואים וחשים משם לא רואים ולא חשים מכאן. מי שאינם חיים שם יכולים להזדהות עם חששות התושבים, פחדיהם וחרדותיהם התמידיים, אבל לא יכולים לחוש אותם, לכן גם כאשר נראה ומורגש לנו, הרחוקים משם, כשקט צריך להילקח בעירבון מוגבל. מאוד. ובכל זאת, גם השקט הדק והשביר ששורר שם הוא בוודאי לא "שקט הוא רפש" (מתוך המנון בית"ר, מאת זאב ז'בוטינסקי). אני מחזיק לכם, תושבי החבל היקרים, את החמות שבאצבעות לבי בתקווה להימשכות השקט הזה, אשר מי כמוכם חשים ויודעים עד כמה הוא שברירי, נזיל, עשוי מהחומרים שממנה עשויה אי-הוודאות המוחלטת.
האח הגדול- קווים לדמותו, קווים לדמותי
לא ירחק היום שבו האח הגדול יידע עליי הכול. שאני נכה. שאני בוכה. שאני תם ונקי כפיים. שלא אחת בפני כל אדם אני משתחווה אפיים. יום ובוא, הנה הוא כבר כאן, והאח הגדול יידע מה אני חושב ומה אני חש. הוא יידע שאני נוטה להסס ולהירתע. שאני לא חושב פעמיים ולא אחת- אף לא פעם אחת. שיש לי שתי ידיים שמאליות ( אולי שלוש) וכי אני רואה בכל דבר קטן דבר גדול. לא ירחק היום, הוא קרב ובא, שבו לא אוכל להסתיר עוד דבר, גם לא מעצמי. הוא אורב לי במחשב, בטלפון, ברשת החברתית. הוא מגיח מבעד לסיב אופטי או מתוך רשת אלחוטית. הוא באוויר. שקוף, עלום, חידתי, אבל קיים, נוכח, משפיע, אדון. לא ירחק היום ובו המידע שייאסף על אודותיי יהיה רב ומפורט כל כך- עד רזולוציה של מיגרנה – ואני לא אשאל עוד איך ומתי איבדתי לחלוטין את שארית הפרטיות שעוד נותרה לי, או לא, כי זו תהיה שאלה רטורית, מצחיקה, מגוחכת, מיותרת. האח הגדול יודע הכול, ולא ירחק היום והוא אף יידע הרבה יותר.
  
רפואה שלמה
בינתיים הוא ממלצר, מכין עצמו לקראת מימוש חלומו - ללמוד רפואה בגרמניה. ערבי נוצרי בן 18 וחצי, נער נעים וחייכן. קיימנו שיחת הא ודא קטנה, בין הזמנת המשקה להבאתו. ולרגע חשבתי כי אילו צעיר יהודי היה אומר שהוא מתכוון ללמוד שם הייתי שואל - גרמניה? אבל לאחמד (אכן, זה שמו) אין זיכרון, אין משקע והוא לא ירגיש שום נקיפות מצפון. ייתכן כי בין שנת לימודים אחת לבאה אחריה, הוא ישוב למלצר בקפה, להרוויח כסף להמשך לימודיו או לקיומו. כששאלתי למה הוא לא מתכוון ללמוד בארץ הוא לא השיב לי אבל חייך חיוך שיכולתי לפרש אותו כך או אחרת.
  
פינת הילדים
מישהו צבע את גב הצב באדום וצייר עליו צלב.
הוא שוכב הפוך. הוא מסכן. איך לא ארחם עליו?
מה מרגיש מי שצבע את הצב והפך אותו על גבו
האם לאחר מעשה משהו צובט עכשיו את לבו?
  
שורה תחתונה
גלתה שכינה מחצרו של קיבוץ ואת מקומה תפסה שכונה.
  
נכתב בתאריך
26/12/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו