עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / וגם הנגב עוד יהיה פּוֹרֵיָח

לסיגל מורן - שבע שנים בראשות מועצה אזורית בני שמעון - יש תכניות גדולות עבור האזור, בתחום החינוך, החברה, הצמיחה וסגירת פערים עם החברה הבדואית, "שבלי זה אין עתיד לאזור". כ"אידיאליסטית לוהטת" כדבריה, שהחלה את דרכה בקיבוץ שומריה ועברה להרחבה של בית קמה, היא מוסיפה לדבוק בסוציאליזם ואומרת שהיא מממשת אותו בעבודתה וביישובה. ריאיון
  
כוחם של צירופי מקרים: סיגל מורן (51) הייתה בנעוריה, בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, חניכה "שרופה" בקן ראשל"צ של הנוער העובד ואף נבחרה ליו"ר מועצת חניכים ארצית. הפעילות התנועתית, כמו חוסר החשק ללמוד, הביאו לסילוקה מן הגימנסיה הריאלית בעיר ולמעבר ללמוד לבגרות בבית ספר ברחובות. שם היא פגשה את חניכי השומר הצעיר, שיועדו להקים את קיבוץ שומריה בנגב.
  
להקים קיבוץ חדש קסם לה יותר מללכת עם גרעין של הנוער העובד לרמת רחל והיא "חצתה את הקווים". בעמוד הוויקיפדיה שלה זה מתואר כשינוי אידיאולוגי, אבל זאת הייתה יותר רומנטיקה של הקמת קיבוץ חדש. מאז ייסוד שומריה ב-1985– שאחרי פינוי גוש קטיף, הפך ליישוב חרד"לי של מפוני עצמונה - היא בנגב: מתקדמת יפה במסלול הציבורי והיום, כתושבת בהרחבה של בית קמה, היא אחרי שבע שנות כהונה בראשות המועצה האזורית בני שמעון. סיגל חושבת על קדנציה שלישית במועצה, אחרי שתסיים את הקדנציה השנייה - הנוכחית - אבל עוד לא סגורה על זה. "אינני מתכננת להיות במועצה עד הפנסיה" היא אומרת, "אבל בכללית, מקנן בי החיידק הציבורי."
  
חברות בכנסת?
"לא בטוחה שזה מתאים לי, אני מעדיפה את התחומים המקצועיים על הפוליטיים, למשל ניהול חברה ציבורית, או משרד ממשלתי."
  
ליל העשרים בשומריה
  
ימי שומריה שלה אכן היו אפופים רומנטיקה - אידיאולוגית ואישית. אידיאולוגית, משום שהחברים שם ניסו לעשות קיבוץ כהלכתו: שוויון טוטלי, קופה פתוחה, בלי טלוויזיות בחדרים, דיונים סטייל ליל העשרים, כל מה שהתגלחו עליו אבותינו; רומנטית, משום שכמרכזת משק צעירה, בגיל 23, היא פגשה את רונן, מרכז המשק של כרמים השכן, ומאז הם ביחד.
  
את עזיבת שומריה ו"חציית הכביש" לבית קמה, היא מתארת כתהליך טראומתי, של מי שהייתה "לוהטת מבחינה אידיאולוגית" על הרעיון הקיבוצי, וכיוצא מזה, היא עכשיו "בפרק הפוסט טראומתי" של הקיבוץ, תושבת בהרחבה.
  
בתור פוסט לוהטת על הקיבוץ, מה הצרה שלו?
"בגדול, זה חוסר היכולת לעשות את ההתאמות למציאות המשתנה. אני מרצה על זה לא מעט בכל מיני הזדמנויות. הקיבוצים עשו את השינויים מכוח האינרציה בלא חזון, שהוא דווקא מקור כוחם. בשומריה חשבנו שננצח את השיטה, חשבנו שנוכל להתגבר על הרוחות שבאות מבחוץ, אבל זה לא עבד."
  
למה?
"כי אנחנו בעולם גלובלי. בשלב מסוים המציאות נכנסת פנימה. בשומריה, נקלטים חדשים לא האמינו במה שאנחנו האמנו; הלא אידיאליסטים - בתחנת הרכבת שנוצרה - נהיו לרוב וזה נגמר. בדיעבד, נראה שלא היה לזה סיכוי להצליח. אני סוציאליסטית ונשארתי כזאת, אבל אני נגד שוויון מכני. למשל, השותפות שלי היום, עם השכנים בהרחבה, עם החברים שלי, חזקה יותר מהשותפות התקנונית. היא באה מהלב. הדרך של הקיבוץ בעשורים הראשונים שלו היתה אמצעי למטרות אחרות: הפרחת השממה, שמירה על הגבול ועל הקרקע. כשזה נגמר, הוא התכנס אל תוך עצמו וזנח את תפקידיו הציבוריים; הפסיק לראות את סביבתו. בעיני התקומה של התנועה הקיבוצית תלויה קודם כל ביכולתה לגלות את הנשמה היתרה, לשאול את עצמה: איך להיות מובילה ומשפיעה בחברה הישראלית. לא להביט על הכול דרך החור של הגרוש. מבחינה זאת, במועצה שלנו, אנחנו מנסים להחזיר עטרה ליושנה."
  
שזה אומר מה?
"כמועצה קיימנו תהליך שאחד מתוצריו הוא בניית קהילה שהגדרנו את ערכיה.
הראשון, שהוא ערך ברזל: כבוד לאחר; שלושת האחרים הם: מעורבות, מצוינות - בשאיפה להיות הכי טובים במה שאנחנו עושים - וקהילתיות.
מבחינת המעורבות, אנחנו פורצי דרך בהיבט של החיים במרחב, בכמות ובאיכות השיתוף עם שכנינו, בדגש על הבדואים. זה מתבטא בייזום פרויקטים לצמצום הפערים, בדו קיום, כי אחרת אין עתיד לאזור; פרויקט הדגל הוא אזור התעסוקה המשותף עם להבים ורהט. היום סודה סטרים נמצא שם ועוד עשרות מפעלים נמצאים בבנייה. באזור ישנה תכנית להקמת מכללה דו לשונית, מעונות יום ועוד. דוגמה נוספת ומרגשת היא השותפות עם עמותת 'כוכבי המדבר' בראשות ד"ר מוחמד אל-נבארי, ראש מועצת חורה, עמותה שפועלת להצמחת דור חדש וצעיר של מנהיגות בחברה הבדואית; במסגרת זו נפתח השנה במרכז ג'ו אלון - אשר בבעלות המועצה - בית ספר על יסודי של 'כוכבי המדבר' לפיתוח מנהיגות בדואית צעירה."
  
הקיבוצים לא זקוקים להצמחת מנהיגות?
"כשנהיה כולנו באותו גובה עיניים, ישתתפו בזה גם קיבוצניקים, כרגע יש צורך באפליה מתקנת לטובת הבדואים."

סיגל מורן. בתוך עשור הוכפלה האוכלוסייה. צילום: עמרי קרן
  
חינוך לפני ארנונה
  
סיגל מורן מתארת שלל פעילויות שאינן הורקת אשפה ותשלומי ארנונה, אלא נושאי חינוך וערבות הדדית, שניצבות בראש מעייניה. כזאת היא היוזמה להקים באזור בית ספר לתלמידים במצב פוסט אשפוזי - עם בעיות רגשיות ונפשיות - המבטאת מעורבות אקטיבית בחברה, מתוך ראיית רווחתה של הסביבה כולה ולא רק רווחת היישובים.
  
"בשבילי זה הסוציאליזם האמתי" היא אומרת, ומספרת, לא בלי התלהבות, כיצד הוכפלה האוכלוסייה במועצה האזורית שלה, שמנתה פחות מ-5,000 נפש לפני עשור והיום היא חוצה את גבול ה-10,000 נפש. הביטוי לצמיחה נמצא גם בהצערת הגיל הממוצע: היום 40% מהתושבים הם מתחת לגיל 18, בשעה שלפני עשור כ-40% היו מעל לגיל פנסיה.
  
מיזם חשוב אחר עליו מספרת סיגל, הוא תנועת נוער בשם "כנפיים של קרמבו" (יש דבר כזה..) שבה חברים ילדים בעלי צרכים מיוחדים קשים.
  
סיגל: "הבקשה להקים את התנועה באה משלושה צעירים חרדלים משומריה, שהגיעו אליי יחד עם נציגים מביה"ס האזורי שלנו, והציגו את רצונם לפעול יחדיו - דתיים וחילוניים - למען מטרה משותפת. היום יש ששים צעירים שרוצים להיות בתנועה הזאת, ונערים מכפר הנוער אדנים, של נוער פוסט אשפוזי, רוצים להדריך שם ביחד עם הילדים שלנו. זה בשבילי חינוך לערכים. זה כבוד לאחר, מעורבות ומצוינות, הדברים שהם החזון שלנו. זה מחלחל למטה לכלל הציבור, ומעניין אותי הרבה יותר מפינוי אשפה."
  
בתוך תמונת העולם האופטימית שלה, כוללת סיגל מורן גם את בית קמה - הקיבוץ וההרחבה - שם הנישואים עלו יפה ולא מתאפיינים בחריגות, צרימות, סרבנות מס, בתי משפט וחקירות רשם, שחווים כמה קיבוצים אחרים. לדבריה, זו קהילה מדהימה של אלף אנשים, מתוכם 300 מהקיבוץ, המקיימת בתוכה עזרה הדדית מרצון וחיי תרבות ערים. "בשובל", היא אומרת, "אנחנו נמצאים עכשיו בתהליך של בניית הרחבה ל-80 משפחות, ואני תוהה כמה מן התושבים החדשים יהיו רק עם הפנים פנימה וכמה גם עם הפנים החוצה. בסוף, השאלה היא מה ההבדל בין בית קמה ללהבים. האם אנחנו פועלים רק למען עצמנו, או גם מעבר לכך."
  
לחלשים אין חינוך בלתי פורמלי
  
הפעלתנות הזאת בתחום החינוך והחברה, היתה, כנראה, הרקע להזמנתה ל"כנס דב לאוטמן לחינוך, שותפות ודמוקרטיה בישראל", שנערך בתחילת דצמבר באוניברסיטה הפתוחה ברעננה, שם הציגה סיגל את עמדתה הביקורתית בנושא החינוך לדמוקרטיה בארץ.
  
סיגל: "בכנס הציגו סקר המלמד כי מספר קטן מאוד של רשויות בארץ עוסק בחינוך לדמוקרטיה ושאלו עד כמה המדינה מעודדת חינוך כזה. אמרתי את דעתי, והי זכתה לתהודה תקשורתית."
  
ומה אמרת?
"אמרתי שמתעסקים יותר מדי בחינוך הפורמלי בשעה שבתחום החינוך לדמוקרטיה, החינוך הבלתי פורמלי חשוב הרבה יותר. מדובר בהקמת מועדונים, בתנועות נוער, בפעילויות חברתיות אחרות, שבהן המדינה לא נמצאת ולא תומכת. פה ניכר ההבדל בין רשויות חזקות לחלשות, בין מרכז לפריפריה. לחינוך חברתי ודמוקרטי זוכים בארץ רק ילדים שהוריהם, או הרשויות בהן הם חיים, יכולים לממן. למשל, ברשויות הבדואיות אין בכלל חינוך בלתי פורמלי. פעילות הנוער שם שולית לחלוטין. רשויות חלשות והורים עניים, שזה בעיקר בפריפריה, לא יכולים לממן את הדבר ההכרחי הזה ואז אין חינוך לדמוקרטיה במקומות האלה.
  
למרות שמגדירים יעדים לבתיה"ס, אינני חושבת שחינוך לדמוקרטיה הוא אחד מהיעדים הללו. אם משעים מנהל שמזמין את 'שוברים שתיקה' לדיון בבית סיפרו, זה אומר דרשני. איזה מן חינוך לדמוקרטיה יש כאן?. כמובן שצריך לאזן, אבל מחנכים את הילדים שלנו לא להתווכח. במקום שאיננו מסכימים, במקום לדון במחלוקת, צריך לקיים שיח והוא איננו."
  
***
  
בפוליטיקה, אם לא ניחשתם, נמצאת סיגל מורן בשמאל, לא "העמוק". היא רוצה שתי מדינות לשני עמים ומתווכחת על כך עם חבריה המתנחלים, שעימם יש לה קשרים טובים. היא חברת ועידה במפלגת העבודה, די מאוכזבת מהנעשה שם, כשבין לבין היה לה פרק לא מזהיר בקדימה של ציפי ליבני. על מרצ היא אומרת, כי "יש לה אמיתות מוחלטות שאינן מתאימות למציאות הנוכחית."
  
את מצבו הלא מלהיב של איש שמאל בפוליטיקה, היא מספקת באמירה: "אני במפלגת העבודה, אבל כמו עם הקיבוץ, אני חשה שהיא עוזבת אותי, לא אני עוזבת אותה."
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
22/12/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו