עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על הדבר היחיד הצומח במפלגת העבודה - מספר המועמדים הרצים לראשותה; על מי שכבר לא מחפשים שלום בסוף הכיבוש; ועל עגל הזהב ופסל הזהב של ביבי, כביטוי של נואשות מן הציפייה לשינוי
  
באין מנהיג
  
זה קורה פעם-פעמיים בשבוע: הטלפון הנייד מצלצל וברור לי, לפי הספרות הראשונות שעל הצג, שזאת הודעה מוקלטת, או שיחה ממוקד כלשהו. פעם זאת תזכורת לביקור קרוב אצל הרופא - בגילי זה קורה לא מעט; פעם זו בקשה לתרומה מעמותה כלשהי ולאחרונה, בקצב הולך וגובר, אלה סוקרים מטעם מפלגת העבודה - או מטעם ח"כ כלשהו שמסווה עצמו - ששואלים על העדפתי לגבי המועמד הראוי לעמוד בראשה.
  
המעניין בשאלונים הללו הוא שמספר השמות המוצגים לבחירה, נמצא בסדר הפוך למספר המנדטים שמנבאים הסקרים למפלגה. בעבר, כשהסקרים העניקו 14 או 15 מנדטים, השאלה הייתה, בדרך כלל, על ארבעה מועמדים: פרץ, הרצוג, מרגלית ויחימוביץ'.
  
עכשיו, כשהסקר האחרון הוריד את מספר המנדטים לעשרה, נשאלתי על שבעה מועמדים ואולי יותר, כי כיביתי את הטלפון אחרי השם השביעי.
  
קרב דומה מתנהל על תפקיד מזכ"ל המפלגה, תפקיד שגם משריין לבעליו מקום בכנסת. וכך, ככל שמספר המנדטים פוחת, הופך התפקיד הזה משאת נפש לרבים. נבחרת למזכ"ל, נבחרת לח"כ, בלי פריימריז. השיח ברשתות החברתיות אודות ההתמודדות על התפקיד הזה הוא שיח של "מלחמת עולם": ח"כים שהיו בתפקיד, או סיימו קדנציה רוצים לחזור אליו, או להמשיך בו, מחשש שייעלמו מן הכנסת. בכך הם חוסמים דרכם של מועמדים צעירים ואיכותיים המתדפקים על הדלת, לשווא כנראה,
  
הטרגדיה של מחנה השמאל ומפלגת העבודה בתוכו, היא שאין לו מנהיג. הגימיק השיווקי של הקמת "המחנה הציוני" עם הסיסמה מוותרים (עאלק) על האגו, מינף את המניה לזמן קצר, אך כמו כל קסם, תוקפו פג במהירות וחזרנו למשבצת הראשונה, אם לא למטה מזה.
  
השאלה היא לאן הולכים מכאן. באין מנהיג סמכותי המקובל על הכלל, ובאין מנהיגות בנוסח "ראשון בין שווים", כפי שהייתה בימי לוי אשכול, אולי ראוי לבחון את מודל "כוורת" או "טרויקה", של מנהיגות משותפת, כפי שהתקיימה בעבר במפלגות השמאל. זאת חרף החשש, שבימינו - עידן של מרוצים אישיים - גם על הרכבה של כוורת יהיה קשה להסכים.
 
העבודה. פחות מקום יותר מתמודדים
  
למפלגת העבודה יש משמרת צעירה תוססת. יש לה עורף של צעירים ערכיים, עם חוט שדרה רעיוני מוצק, שמחפשים אופק לפעילות ורוצים להשתלב בהנהגה; מדובר באנשי שטח ומחנכים, לא כאלה שגדלו ליד אולפן טלוויזיה. השסתום לכניסתם יתקשה להיפתח עם אופק של עשרה מנדטים בסקרים. מצד שני, בלי החמצן הזה, העבודה תלך ותתאדה.
  
הפריימריז שיובאו מאמריקה והיו עם אימוצם לסעיף מרכזי במצעה של מפלגת העבודה, חיסלו את מעט ה"ביחד" שהיה בה. חברי הכנסת שלה הפכו זאבים זה לזה, מתחרים ביניהם על תכניות שלום פרטיות, מאלתרים סדרי יום, כדי להימצא בפוקוס התקשורתי, מה שלא מוביל לשום מקום.
  
אולי נחוצה איזו מועצת חכמים או "לורדים" – אנשים נטולי אינטרסים אישיים, אם נותרו כאלה - שתשב ותחשוב איך עושים את התיקון הנדרש. מישהו צריך להוביל את הנביטה הסוציאל דמוקרטית הקיימת בארץ ליעדה המתבקש. קשה למצוא היום אחד כזה.
  
תמות נפשי עם הכיבוש
  
המטרה שלנו במו"מ מול הפלסטינים - היא השגת שלום ושימת סוף לסכסוך וקץ לתביעות, על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. "שטחים תמורת שלום", זוכרים? בישראל יש רוב לפתרון כזה, אבל הרוב הזה צריך להאמין שפתרון כזה הוא סוף פסוק. שאחריו יש שלום אמת.
  
בשביל שהרוב הזה יתגייס אל מול ממשלת הימין השוללת פתרון כזה, ואינני בטוח שכולה שולל - הרוב הזה חייב לדעת שיש לו שותף של ממש בצד הפלסטיני. כרגע, מה שהוא רואה, זה שמי שאמור להיות שותף תובע מהבריטים להתנצל על הצהרת בלפור, שהכירה בזכותנו על חלק מהארץ; ושישראל - זו של 1967 - איננה מופיעה במפות של ספרי הלימוד שלו, ושהפלסטינים דחו הצעות קודמות לפתרון שתי המדינות, אם לפי מתווה קלינטון ואם לפי מתווה אולמרט – גבולות 1967 עם חילופי שטחים וחזרה סמלית של פליטים (ראו ריאיון עם סאיב עריקאת). הבעיה מבחינתם איננה 1967, הבעיה היא 1948 וליתר דיוק, שיבת הפליטים. לכן, בשלב זה פועלת הרשות הפלסטינית באו"ם כדי לקבל הכרה במדינה בגבולות 1967, בלי הסכם, אחר כך תבוא התביעה לזכות השיבה.
  
אני נוטה להעריך כי ברגע שיהיה שותף פלסטיני משמעותי, שירצה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, זה יחולל תגובה אוהדת בארץ, בדיוק כמו שקרה בימי נשיא מצרים, סאדאת, שהוציא רבים אזרחי ישראל לרחובות, כדי לתמוך בשלום עם ארצו. או-אז, ספק אם התנגדות מן הימין תעמוד בפני הלחץ הציבורי שיהיה כאן למען הסכם שלום.
  
כרגע, "המצב הישראלי", אחרי תוצאות ההימור של אוסלו ותוצאות היציאה מעזה, הוא של פקפוק רב בתוחלת הדיבורים על שלום. עם אוסלו אנחנו עדיין בשלב ליקוק הפצעים בעקבות "הבהלה לזהב" שהכזיבה.
  
מה שעושים ארגוני "השמאל" בלחץ שהם מגייסים נגד ישראל לסיום הכיבוש, גם בלי שיבוא בעקבות זאת הסכם שלום, הוא מעשה מזיק; בלא לדעת מה יקרה למחרת, בלי להבטיח שסוף הכיבוש מוביל להסדר, אפשר להניח שהציבור יתנגד לזה. כי מה יהיה למחרת? האם תהיה לנו גדה שוחרת שלום, או שתקום לנו בה עזה נוספת? על זה ארגוני "השמאל" לא אומרים דבר. למעשה, הם משחקים את המשחק הפלסטיני של נסיגה לגבולות 1967 ללא הסכם. בכך הם רק מרחיקים מעליהם את הציבור, לא רק הימני.
  
הייתי מצפה, למשל, שבמקביל לצעדות הנשים למען שלום לירושלים, יהיו צעדות נשים למען שלום למוקטעה ברמאללה; שמקביל לתביעה לסוף הכיבוש תהיה תביעה מן הפלסטינים להצהיר כי שתי המדינות לשני עמים הוא סוף הסכסוך, לא שלב בתורת השלבים.
  
מהפיכת ישראל למדינה מצורעת בעולם, לא יצא שלום. זה רק יעשה דה לגיטימציה לארגוני "השמאל" בישראל, ויוציא שם רע לכל השמאל בחברה הישראלית - גם לזה שיש לו אג'נדה כלכלית-חברתית.
  
אנשי השמאל ימשיכו לעלות לרגל לרמאללה, לחלות את פניו של אבו מאזן, לצאת ביוזמות שלום ולקרוא "יש לנו פרטנר", בלי לתהות מתי הוא, או מי מטעמו, "ירד" אליהם פעם - לתל-אביב או לירושלים - כדי לתת לטיעוניהם תוקף כלשהו.
  
אינני בטוח שאני יודע מה ניתן לעשות. בוודאי לא לספח עוד שטחים, בוודאי לא לשסות את העולם בנו, כי שלום לא יצא מזה. לו היה בסיס לשלום, ניתן היה להציע שלל תכניות: שתי מדינות, פדרציה, קונפדרציה. מה שנשאר בארסנל שלנו כרגע הם צעדים חד צדדיים: תכניות נדיבות של פינוי-פיצוי, אי בניית התנחלויות חדשות, קביעה חד צדדית של הגבולות כדי לא לבנות מעבר להם, מבלי לאבד את השליטה הביטחונית. כלום מזה לא חדש. לא חדש, אין פירושו לא נכון.
  
זהב הביבי והעגל
  
הפסל מזהב של נתניהו, שהקים איתי זלאיט, עם או בלי תיוג פוליטי, בכיכר מלכי ישראל, הוא מחאה לגיטימית של אמן שרצה להביע את דעתו על המצב ב"כלי עבודתו". כך הוא רואה את הדברים, כך משתקף ראש הממשלה בעיניו.
  
אולי ביבי, בעזרת יחצניו, יגזור מזה קופון, יעשה עוד ספין כדי לקומם את הציבור נגד "השמאלנים", אולי הפסל יעשה ההיפך: יגרום לאנשים להרהר במצב חיינו הדמוקרטיים:
  
בעובדה שאין אלטרנטיבה שלטונית וגם לא אופוזיציה ממשית; שאין לאן לתעל את חוסר הנחת הציבורי מן המצב הקיים.
 
ביבי בכיכר. בציפייה נואשת אחר תחליף
  
לי גרם הפסל המוזהב של ביבי להרהר בעגל הזהב שבנו בני ישראל בציפייתם לירידתו של משה מההר. ההקשר, כך נראה לי, הוא דומה. שניהם פסלים שמשדרים נואשות מהתגשמותה של ציפייה; נואשות מבוא בשורה כלשהי: הראשונה - בשורה מהר סיני שבוששה להגיע, אף כי הגיעה לבסוף; השנייה – בשורה מהפוליטיקה, תקווה למנהיג אחר שבושש עדיין לבוא. זו ציפייה שאין עמה תוחלת. דבר מייאש.
  
הפסל של ביבי אכן משקף תחושה מייאשת. בה בעת, בהיותו פרובוקטיבי, הוא מנסה לקרוא תגר על המצב. להדליק את הציבור, לעורר מחשבה.
 
***
 
עם ובלי פסל נותרנו עם הדבר החסר: אלטרנטיבה פוליטית ראויה: מישהו מלכד, מעורר אמון, שרובנו ירצה להתכנס סביבו כמנהיג. בלי זה, הרוב - מהפסל דרך השיח ברשתות ועד התחקירים העיתונאיים - אולי מגרד את השריון, אבל לא חודר אותו.
  
עניינים
  
חווה אלברשטיין בת 70
, עדיין במחבואים: אלוהים שלי, אשר מאחורי הברוש, ראיתי אותך חת-שתיים שלוש...
  
אתי מתמרדת: די, לא רוצה שלכל קוד מופרך יקראו אתי
  
חבר של אמנון כהן מרגיע: בדקנו, היא לא הייתה גרושה
  
עם ישראל 1492-2016: מאנוסים לאנסים

חווה אלברשטיין. אלוהים נמצא בפרטים ומאחורי הברוש
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
15/12/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו