עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
פרס ישראל לצביקה לוי
הצטרפתי בשמחה אל היוזמה המוערכת והמבורכת, הקוראת ומחתימה על עצומה להענקת פרס ישראל לצביקה לוי מקיבוץ יפעת, "האבא של החיילים הבודדים", במירכאות ובלעדיהן, אשר במעשיו לאורך שנים ממצה את מהותו ואת תמציתו של היפה והאנושי שבערכים - ערבות הדדית. הוא ראוי מאין כמוהו להיות אחד מחתני פרס ישראל וכלותיו, ולהתייצב, לצערנו כשהוא יושב על כיסא גלגלים, בטקס הענקת פרסי ישראל המכובד, המרשים והמרגש, שייערך ביום העצמאות ה-69 לייסוד מדינת ישראל. צביקה ראוי לקבל את הגבוה והיוקרתי בפרסים המוענקים במקומותינו בכבוד ובזכות ולא בגלל חמלה עליו ורחמים כלפיו.
נ.ב. יש אנשים גדולים מהחיים ויש אנשים גדולים בתוך החיים. צביקה נמנה עם הסוג השני.
  
הצוללות עולות באש
הימים שבהם כילו שריפות ברחבי הארץ לא רק כל חלקה טובה אלא גם, ובעיקר, בתים על רכושם, היו ימים שבהם תפקד ראש הממשלה היטב. יושר והגינות מחייבים להודות: הוא גילה מנהיגות, קיבל החלטות, עשה את הנדרש והמצופה ממנהיג. אבל באופן מקאברי, אלה היו לא רק ימי דאגה שלו (ושל כולנו) אלא ימים של עדנה עבורו ועבור מי שצפויים להיחקר בחשד לשוחד, מרמה, הפרת אמונים והשד יודע מה; ימים שבהם כמעט לא הוטרד בשל נושא הצוללות.
נ.ב. אם הוא לא ידע - אני צוללת.
  
ויקי
היא התקשרה אליי ופתחה את השיחה "ויקי כנפו?" העמדתי אותה על טעותה, אבל היא אמרה שזו לא טעות ושבעצם היא התכוונה לדבר גם אתי, כלומר לגייס ולרתום אותי למאבק ש"אתה בוודאי מזדהה אתו". בוודאי. איך לא?! אני חושב שהזעקה שלה היא קול דממה דקה לא משום שהוא לא רם, עצמתי וכואב מספיק, אלא משום שהאוזניים שאמורות להיות קשובות לזעקתה ולבם - פתוח להכיל ולחמול - נאטמו זה מכבר. רק את עצמם הם שומעים. רק לעצמם הם קשובים. איש ודבר לא מעניינים אותם זולת עצמם ומקורבים ומקושריהם ופרוטקציונריהם. ויקי תמשיך ללכת. היא תלך עד בלות עד בלות, עד כלות, עד "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת" (נתן אלתרמן/ "בדרך הגדולה"). אולי אין מקריות. אולי כן. אולי גם בתוך תוכי הולכת ויקי, גומאת דרכים מעגליות שיחזרו על עצמן והיא תמיד תגיע ב"סופן" אל נקודת ההתחלה, אל קו הזינוק העשוי גחלים בוערות. והיא, ברגליים זועקות, תלך ותלך ותלך ותגיע אל הסלע ששמט סיזיפוס, למרגלות ההר.
  
היום שבו גילינו את אמריקה
היינו שובבים לא קטנים. אני לא זוכר באיזו כיתה היינו, אבל לפתע פרחה שמועה כי אחת הבנות "לובשת כבר את זה". במקלחת הגדולה היה ארון בגדים גדול, פתוח, ובו הוקצה תא לכל אחד מאתנו. כאשר מבעד לחולצות הבד הדק שלה ניכרו בבירור קווי המתאר של "זה", החליט מי מאתנו - חומד לצון סדרתי - שכדי לקבל אישור סופי לכך שהיא הגיע לגיל שבו התחילה להבשיל, צריך הוכחה חותכת. הוכחה ניצחת. בפיקודו ובפיקוחו פשטנו אפוא על תא הבגדים של אותה ילדה שהנצו רימוניה. בשקידה, בקפידה, מכנס אחר חולצה, תחתון אחר גופייה, העמקנו וירדנו, קומה קומה, בתכולת התא. כאשר כמעט נואשנו, הגענו אל ליבתו. שם, מתחת לכל הבגדים היא הייתה מונחת. לבנה. חדשה. גילינו את אמריקה.
  
פינת הילדים
כשמיכל סופרת עד שלוש בעצלתיים
אני סופר עד עשר בבת אחת ושתים,
וכשאני סופר קלי קלות עד חמישים
היא סופרת בקושי עד פחות משלושים.
  
שורה תחתונה
היינו שלושה על האי הבודד - אני, קולי וההד. והיינו עולם ומלואו, כמו צייר שההיקסמות היא מכחולו.
  
נכתב בתאריך
12/12/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו