עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (105) / כאבו של הבריון הצודק
  
סלח לאחרים לא כי מגיעה להם סליחה, אלא כי מגיע לך שלום. ג'ונתן לוקווד יואי
  
אחת לכמה זמן מאבד מאור בני האהוב שליטה ונכנס להתקפת זעם ומרירות. אני נחרד כשאני חושב שהוא סיגל לעצמו הרגל זה מאיתנו, הוריו. אני נחרד עוד יותר מן הסכנה שהוא לא יצליח להתגבר על זה. אבל הכי אני נחרד כשאני חושב על הדינמיקה הפנימית שפועלת כאן. לבושתי אני מכיר אותה מניסיוני האישי. זה מתחיל בשורה של הבלגות על מה שנתפס אצלנו כמעשי עוול או עלבונות שאני קורבנם, עד שמגיע הפיצוץ: "זהו. איני מוכן לסבול עוד. אם לאחרים מותר להתנהג כך כלפיי, אז גם לי מותר. אף אחד לא יוכל להאשים אותי בשבירת הכלים, כי אתם שברתם אותם לפניי." ואף אין חשיבות כלל לשאלה, מי כלול ב"אתם". כולכם כלולים. הסלעים שהועמסו על גב הגמל בהתחלה, ושהגמל חשב כי ניתן לסובלם, והקש ששבר את גבו לבסוף, כולם אשמים. מי ששם את האבנים בהתחלה אומר: ראיתי גמל צעיר וחזק, ושמתי עליו אבנים שאיש לא פקפק ביכולתו לשאתן. מי ששם את הקש בסוף אומר: שמתי עליו גבעול קש. זה הכל. אבל אם תשאל את הגמל, הוא יגיד לך כולם אשמים, במיוחד מי ששם את הקש האחרון. זהו ההיגיון הפנימי של הבריונות. במרכזה זאת התחושה כי אני צודק, כי כל רצוני הוא להגן על עצמי. אם תאמר לאדם כזה שהוא בריון הוא יתפלא בכנות.
   
האתוס הישראלי הוא שכל מלחמות ישראל היו מלחמות מגן של אין ברירה, כלומר צודקות. ואכן, ישראלים רבים מתפלאים כשאומרים להם שישראל מתנהגת כמו בריון שכונתי. אומרים: אנחנו בריון שכונתי? הם הבריונים!! כאילו אין זה אפשרי שגם הם וגם אנחנו בריונים. מעניין: יש אומרים שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא התנגשות בין צדק לצדק. אחרים אומרים, בין בריונות לבריונות. ואני אומר, זה אותו הדבר: הבריון הוא הצודק והצודק הוא הבריון. זה הדבר הראשון שצריך ללמוד במה שנוגע ליישוב סכסוכים. הדבר הראשון.
  
הפתרון הוא, כידוע, לתרגל ריחוק עצמי, לצאת החוצה מעצמך, להסתכל על עצמך מן הצד, ואולי אף מן הצד של אויבך: להסתכל על עצמך דרך העיניים שלו. כלומר: להיות אמפתי כלפי האוייב. אהה: זה בדיוק הדבר שהצדיק הבריון אינו מסוגל לו. יותר מזה: הוא אינו מסוגל להעלות על דעתו מדוע זה בכלל חיוני. שהרי נתון שאני הקורבן ואני הצודק. מה עוד יש פה לברר?
  
בישראל מקובל לכנות את מי שמפגין אמפתיה כלפי הצד השני "יפה נפש", שזה ביטוי גנאי, דרגה אחת לפני "בוגד". אהוד ברק הביע פעם אמפתיה לאויבינו ב-1998 באמירתו הידועה, "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות." בכך הוא ביטא מודעות לייאוש המר של הפלסטינים. אבל הוא לא הלך אפילו צעד אחד הלאה, ולא שאל, למשל: מה אנחנו עושים שדוחף את הפלסטינים אל הייאוש המר? או: כיצד ניתן לייצר תקווה? הוא מעולם לא הסיק את המסקנה המתבקשת, שאם רוצים לסיים את הסיכסוך צריך לתת לאויב תקווה. מעניין: בכל העולם, אומרים ששורש הטרור הוא שילוב של פונדמנטליזם, כסף, וייאוש מר. בישראל אומרים שהוא שילוב של פונדמנטליזם וכסף. להודות בכך שגם הייאוש המר ממלא כאן תפקיד זה להודות באחריותנו.
  
הבריון מנוע גם מלהכיר באחריותו וגם מלחפש תקווה, היות שהוא צודק. עובדה זו מונעת ממנו לא רק לעשות שלום אלא אף מלעשות מלחמה באופן שמאפשר תקווה, למשל, על ידי ניצחון. ואכן ישראל, בניגוד למה שלימדונו בבית הספר, לא ניצחה מעולם בשום מלחמה. למעשה לישראל הייתה וישנה מלחמה אחת בלבד -מלחמת העצמאות - וכל שאר הדברים שאנו קוראים להם "מלחמות" הם למעשה קרבות באותה מלחמה, שעד היום לא הסתיימה.
  
ככה זה אצל הבריונים כולם. לכאורה הם נכנסים למלחמה אחר מלחמה, אבל באמת הם נתונים תמיד במלחמה אחת, היא מלחמת עצמאותם, כלומר מלחמתם נגד עצמם, שכל סיבתה היא פחדם מפני העצמאות. יש פה מירשם לשלום: כל מה שנדרש הוא להיות עצמאיים. מאור אהובי, אני יודע שזה מפחיד: אך האם אין החלופה מפחידה יותר?
  
נכתב בתאריך
7/12/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו