עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים
  
על אש הקיצוצים המאיימת על מוסדות תרבות תנועתיים רבי מוניטין; על הבלון שאולי יגלה את מציתי היערות עוד טרם ביצעו זממם; על האפליקציה שתוכל לייתר את המואזין; ועל השריפה שכיבתה את פרשת הצוללות
  
ז"ל תרבות
  
בהפרטה נבחן כל דבר לפי מחירו, לא לפי ערכו; בהפרטה ה"כדאי" קודם ל"ראוי".
  
בכך, אם רוצים, אפשר לתמצת את מה שעובר עלינו בעשורים האחרונים. השיקול הכספי גובר. מה שלא מביא כסף, הולך ונסגר. ועכשיו - אחרי כתבי העת, הוצאות הספרים, הסמינרים הרעיוניים - הגיע תורם של המקהלות, להקות המחול, הגלריה, מרכז התרבות, והארכיונים להתכווץ או להסגר. המלצות ברוח זו אישרה מזכירות התנועה.
  
אין כאן הפתעה, שהרי דבר יוצא מתוך דבר, בתהליך שיש לו היגיון פנימי מוצק. אלה הם המשכם של גלי ההדף של רעידת האדמה מלפני כרבע מאה, כאשר בצומת הכרעות כלכלית-חברתית שהייתה אז, בחר הקיבוץ "לקחת ימינה" ולהפריט את עצמו. רבים חשבו, בהנחיית יועצים מכל הבא ליד, שיש להתאים את הקיבוץ לסביבה הנאו-ליברלית שיילדה "תכנית הייצוב" של יולי 1985, שיובאה מאמריקה והפכה, בין היתר, את פקידי האוצר לממשלה חלופית.
  
ברוח הבטחתו היומרנית של אהוד ברק, בהיכנסו לרמטכ"לות, "לקצץ בכל מה שלא יורה" - כולל בגל"ץ, אם שכחתם - החלטנו לקצץ בכל מה שלא יורה כסף, או כל מה שעולה כסף ולא מביא תמורה - עדיף מהירה - במזומנים,
  
ואנחנו קיצצנו. בעיקר במוסדות המשותפים. כך פחתה מעורבות התנועה בפוליטיקה, שהרי חבר בקיבוץ מופרט לא ירצה להפסיד זמן עבודה וכסף, בנסיעה מקצווי ארץ לישיבות והצבעות. וכך, פתאום, גילינו שנותרנו עם חבר כנסת אחד בלבד וגם זה בזכות שריונים, שספק אם יתקיימו להבא. וכך הפך המרכז הרעיוני אפעל -כמה אירוני - גם ובעיקר מרכז לסמינרים של בנקים ולקורסים על "מהות החיים", ועוד כיו"ב.
מקהלת האיחוד. עוד ייצא הזמר אל הדרך?

מצבנו מעולם לא היה
נכון, כשיש אסטמה, הדבר הדחוף ביותר הוא אוויר, כל היתר נדחה לזמן שהנשימה חוזרת לסדרה. אלא שמן ההיבט הציבורי, התרגלנו לאסטמה הזאת ואף התאהבנו בה. המשכנו לחלות בה מרצון, גם לאחר שרובנו חזר לנשום כהלכה.
  
הנה, לאחרונה, בהרצאה בעין השופט, במסגרת דיון על "חלופת האגודה", הגדיר מזכ"ל התנועה ניר מאיר, את מצבנו מאז תום הסדר החובות ב-2013, כ"חזק מאי-פעם."
  
לא בלי קשר, ביכה ניר מאיר בהרצאתו את התסבוכת שחולל תהליך שיוך הדירות, באמרו: "אני מצטער שנכנסנו לכל הדבר הזה, כי הכנסנו לא מעט גורמי שלטון לניהול חיינו. בכלל, כל זמן שהקיבוץ יודע לנהל את ענייניו לבדו, והאסיפה היא הריבון, הוא יכול לפעול כרצונו. אך לאורך שלושה דורות בקיבוצים נוצרו סכסוכים. אנשים שלא תמיד מרוצים מהחלטות שמתקבלות קוראים לעזרה גורמי חוץ - מנהל המקרקעין ובתי משפט."
  
כתבתי "לא בלי קשר", משום שהקרקע של הקיבוץ היא לב-ליבו של גרעין האטום, שביקועו מותיר נשורת שלא תתפוגג במהרה. התסבוכת שרבים מן הקיבוצים מצויים בה כיום בעניין קרקעותיהם, בחלוף שני עשורים ויותר, היא הנשורת הזאת.
  
ועכשיו, אולי, לשאלה העיקרית: אם ניר מאיר אומר שמצבנו היום "חזק מאי פעם", איך זה שצריך לסגור מוסדות תרבות, שלכמה מהם יש מוניטין רב?
ובכן, הסיבה איננה המצב הכספי, אלא בידי מי נמצא הכסף ומה סדר העדיפויות שלו. החבר מעדיף יותר כסף בידיו מאשר בקופת הקיבוץ; הקיבוץ, בתורו, מעדיף יותר כסף בקופתו מאשר לשלמו לתנועה כמס; והתנועה, בתורה, צריכה לשמור על איזון תקציבי ולכן היא מקצצת. ממילא, במוסדות התרבות הללו רבים מהפעילים אינם חברי קיבוצים, אז בשביל מה כל "הפילנתרופיה" הזאת, שפעם קראנו לה "מעורבות חברתית"?
  
הטלית והתפילין שינו כתובת
לא שאלה של עוני או עושר יש כאן, אלא שאלה הנוגעת ל"מצב הצבירה" החדש של הקיבוץ, ההולך ומתהווה בעשורים האחרונים. המאפיין העיקרי שלו, הוא מעבר הדרגתי מאגודה שיתופית לישוב קהילתי עם שותפות של חלק מתושביו בנכסים. בגדול, זהו המהלך. בחלוף הזמן, עם הסתלקות דור החברים הנוכחי, ובאין קליטת חברים חדשים מן המניין, כשותפים מלאים בכל, יפחת וידעך הממד השיתופי, עד שיתאפס. הנכסים היצרניים יועברו כמניות לדור היורשים, אשר יחליט - מן הסתם כל אחד לחוד - מה ייעשה בהם. כיום, בחלק מהיישובים, זה כבר קורה עם הבתים.
  
תהליכי ההפרטה הם הרבה נקודות במרחב. לא תמיד חשים במעבר מנקודה לנקודה, אבל בסוף הן מתחברות לקו שכיוונו ברור – ישוב קהילתי פלוס מינוס. זה, להערכתי, מה שאדריכלי ההפרטה רצו בעומק ליבם. אם זה נכון, אזי אין על מה להלין.
  
המצב הזה ניכר בבירור בהצבעות חברי הקיבוצים במערכות הבחירות האחרונות. הן היו "קהילתיות" לגמרי מבחינת פיזורן, בלי נאמנות מיוחדת למפלגות הבית – העבודה ומרצ. קדימה בשעתה ויאיר לפיד תאומה המאוחר, זכו לנתח קולות נאה.
  
***
  
לאהרון ידלין יש רפליקה קבועה השמורה לדיונים על ההפרטה: "אל תשליכו את הטלית והתפילין," הוא מקפיד לבקש. אני מניח שבדברו על טלית ותפילין, כוונתו גם למוסדות החינוך והתרבות התנועתיים. ובכן אהרון, הטלית כבר לא כולה תכלת, והתפילין הוא עכשיו קצת טפלון. החומר נתן מט לרוח.
  
יש להניח שהטלית והתפילין לא ייעלמו לחלוטין. אנשים יוסיפו לשיר, לראות הופעות, לשמוע הרצאות. הם יעשו את זה במתנ"סים ובאולמות הערים הסמוכות. אלה יהיו טלית ותפילין אישיים, לא תנועתיים. כמו אלה שבאים עימם לבתי הכנסת ההלכתיים, הקמים עתה בקיבוצים, כחלק מאותו שינוי במצב הצבירה.
  
לד צפלין
  
פעם שאלו את משה יעלון, איך נוכל לפגוע בגרעין האיראני, אחרי שהוא יוטמן עמוק באדמה? הוא ענה בערך כך: לכל מה שהאדם עושה, האדם יכול למצוא תשובה.
חשבתי בהקשר זה על גל ההצתות, המבעיר את הארץ. איזו תשובה ניתן לו, כזו שתמנע את השריפה, או תכבה אותה בעודה באיבה. איך תופסים את מי שבא בחשיכה להשליך גפרור, בטרם השליכו?
  
עוד כבאיות - זה טוב לאחר פרוץ השריפה; קטעי הפרדה בתוך ומסביב ליערות - זה נכון להגבלת התפשטותה, השאלה מה ימנע את האש?
  
מי שנסע לאורך הגבול עם מצרים וגם בכביש 443, ממודיעין לבירה, יודע את התשובה: צפלין - אותם בלוני ענק המרחפים באוויר ומעבירים בלייב תמונות של הנעשה בשטח. צריך את הבלונים האלה שרואים הכול, גם באזורי החורשות והיערות. בלונים מרחפים, אם אפשר בכל מיני צבעים, גם יעניקו למלחמה קצת אסתטיקה. כמו גרפיטי על בונקרים. חברות מסחריות ישמחו להדביק עליהם את הלוגו שלהן בעבור דמי חסות.
  
אליה וקץ בה. הצפלינים יגדילו מאוד את חשיפתנו, האזרחים: אנו מצולמים בחנויות, בכבישים, בנמלי תעופה ועכשיו ניראה גם ברחוב, ביער, בכל נקודה. לדייט בחורשה למשל, צריך יהיה לבוא עם קפוצ'ון ובורקה..
  
מי עוד זוכר שבכל יער של קק"ל היה נטוע מגדל מעץ ושומר שמעת לעת עלה עליו, כדי לוודא שאין עשן באופק. מאז האופק האדים מאוד.
  
מאזין למואזין
  
לפני כמה שנים, בביקור אצל מכרים בכפר בילו, תהיתי איך הם חיים עם רעש המטוסים ממחנה תל נוף הסמוך. הם השיבו: "האוזן מתרגלת, אנחנו כבר לא שומעים את הרעש."
  
מזה תריסר שנים אני שומע את קול המואזין. עד לפני שנה, את זה של בית צפאפא; וכעת - בחלק מהשבוע, בקול חזק בהרבה, ממש מעבר לכביש - את של שועפאת,
מבחינת ההפרעה, זה כמו נחירות של השכן. אם נרדמתי לפני שהוא התחיל לנחור, זה לא מזיז לי; אם הוא התחיל לנחור לפני שנרדמתי, או אם שנתי נודדת - אז יש בעיה.
  
עם חקיקה ובלי חקיקה, הכריזה הזאת מיותרת. מבינים זאת בארצות מוסלמיות כתורכיה ומרוקו שמגבילות אותה וגם בכמה מדינות באירופה. בכל טלפון נייד יש שעון מעורר ואפשר להוריד יישומון שיתאים את הצלצול לזמני התפילה המשתנים. בניידים הללו יש את הסידור, את כל הברכות והתפילות, אז יהיה בהם גם צלצול השכמה לתפילה.
 
אללהו אכבר בפול ווליום
  
אפשר להניח שרבים מאלה שהכריזה מיועדת להם, היו מעדיפים השכמה יותר רגועה.
  
אלא מאי, זה חלק מההחצנה של הדת, גם אצלנו. זה "טנק המצוות" של חב"ד שמרעיש את רחובות הערים בפופ חסידי; זה חסידי ברסלב שמפזזים ומכרכרים בכיכר העיר. נכון, לא בלילה, לא בכל לילה, אבל מרעישים.
  
ההחצנה ניכרת גם בלבוש: הציציות שגולשות מתחת לבגד, מגיעות כיום לעתים עד גובה הברכיים; החיג'אב שנחבש מטעמי צניעות הוא בשלל צבעים, מכסה פנים מאופרות כבדות כשמתחתיהן ג'ינס הדוקים לגוף. כובעי הנשים הדתיות גם הלא חרדיות, הם אופנה בפני עצמה. אני מנסה להסביר לעצמי את פשר התופעה וחושב שזהו מפגן כוח המעיד אולי על תוכן חסר. כשהנימוק חלש, מרימים את הקול ומשקיעים הרבה באריזה.
  
נ.ב 1. שריפה גדולה יכולה לכבות צוללות?
נ.ב 2. בדקתי, החוק הישראלי לא חל על יהודה ושימרון (ב. נתניהו)
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
1/12/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו