עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על התנתקות מהקרקע - הדלדול במספר עובדי האדמה בקיבוצים; על פורט "סעיד" - הרהורים בעקבות ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן; על הרגיעון של הילרי קלינטון ועל הבסת הריאליטי את המציאות
  
לעבדה או לאבדה
  
על שטחי המטעים של קיבוץ אדמית - לאורך כביש הצפון בואכה העלייה לחניתה - מרחיבים עכשיו את אזור התעשייה של שלומי. מטע האבוקדו והפרדס "שוטחו" כולם והופכים אט-אט לאזור מבונה. אפשר להעריך שזה יקרה לעוד שטחים של קיבוצים, הסמוכים לערים ולמועצות מקומיות (מי בעצם לא?).
  
תנועות ההתיישבות מנהלות עכשיו קמפיין נגד מדיניות הממשלה כלפי החקלאות ונגד המגמה ברשות מקרקעי ישראל, להשיב לידיה אדמות חקלאיות לצורך הפיכתן לאזורי מגורים, כדי להגדיל את היצע הדירות בארץ.
  
טבעי וחשוב שחקלאים ייאבקו על אדמותיהם: בהן נמצאים שורשיהם, הן מקור פרנסתם. עד כאן, זה נכון. השאלה לכמה מהם היא גם מקום עבודה, לא רק מקור פרנסה. כמה חברי קיבוצים עדיין עובדים בחקלאות, כמה מהם יעבדו את האדמה, למשל בעוד עשור? אפשר להניח שהמספר ילך ויפחת, ילך ויתדלדל מאוד.
  
ישנו מצב מבורך של התייעלות ומיכון בחקלאות, שחוסך הרבה ידיים עובדות, אך זו לא הסיבה היחידה לצמצום מספר החברים החקלאים. הדלדול הזה - בעיקר בקיבוצים מופרטים – הוא משום שמצד אחד, השכר בעבודה בחקלאות, אם לא מדובר בניהול, הוא נמוך; ומצד שני, אין צעירים שיירשו את מקומם של הוותיקים הפורשים.
  
חקלאות ישראלית. אדמה אדמתי?
  
חברים חדשים צעירים - אלה שיכולים "לעשות חקלאות" - כבר לא קולטים היום ברוב הקיבוצים. אלה שנקלטים, נקלטים "בעצמאות כלכלית" ועובדים מחוץ לקיבוץ. ברבים מן היישובים, מי שמקיים את החקלאות - כך זה בעצם גם בבניין - הם העובדים הזרים. אלא שהקמת בניין נמשכת כמה שנים והעובד הזר חוזר לביתו; חקלאות היא סיפור חיים וסיפור החיים הזה יתקצר, באין ידיים מקומיות, מהבית, לעבוד את האדמה ולשומרה.
  
חלק משינויי הייעוד של הקרקע הוא טבעי. האוכלוסייה בארץ גדלה, יש צורך בקרקע לבנייה, אז לוקחים מהחקלאים. גם פתח תקווה, כפר סבא ונס-ציונה היו פעם פרדסים. אלא שבתוך התהליך הזה יש גם סדר עדיפויות: קל יהיה יותר למדינה לשנות ייעודן של אדמות חקלאיות, במקומות שהחקלאים עצמם כבר לא מעבדים אותן; כשהאדמות הן רק מקור הכנסה, לא מקום העבודה, והזיקה אליהן היא זיקה לעוד מקור כספי - לא זיקה רעיונית, א רגשית, תרבותית ולאומית - אז מה שנשאר להתווכח עליו, הוא רק גובה הפיצוי עבור השבתה, לא על עצם הדרישה להשיב.
  
הפרטת הקיבוץ הייתה "ביקוע הגרעיני", שעודו מייצר גלי הדף שהפרידה מהקרקע - בין אם בלחץ המוסדות, בין אם מרצון - הוא אחד מתוצריו. קשה לומר שזה בא בהפתעה.
  
קלסיקה ציונית
  
קצת לפני לכתה של אמי לעולמה, לפני כעשרים שנה, קיימתי עמה ריאיון מוקלט על ימי בגדאד שלה. על ימיה בארץ - שער עליה, מעברה, המעבר לתל-אביב - כבר לא הספקתי לראיינה. היא כבר לא הייתה.
  
עלינו ארצה כשהייתי בן חמש וחוויתי רק מעט ממה שהיה "שם" ורציתי לדעת עוד. אני זוכר בית גדול מאוד שבו שכן כל השבט המשפחתי - הורים, ילדים, דודים, דודות - לינה על גג הבית בלילות הקיץ ואת מוכרי הגלידה והקֶמָר (קרם שמנת), למריחה על הפיתה.
  
הדחף לדעת "מה היה לנו שם" בא בעקבות דיון על סיפרו של פרופ' ששון סומך "בגדאד אתמול". סומך כתב תיאורים רוויי געגועים למה שהייתה בגדאד עבורו, קצת עמעם, לתחושתי, את הצרות, הסבל והעוינות, כפי שלמדתי עליהם מסיפורי המשפחה.
  
אימא תיארה מציאות מעורבת. היו ימים רגועים של שכנות טובה עם המוסלמים והיו ימים קשים של הצקות ופרעות, תלוי בשלטון, תלוי בסיטואציה הפוליטית.
לדבריה, קו פרשת המים שממנו הכול השתנה לבלי שוב, הייתה ההחלטה על הקמת מדינת ישראל. מרגע זה, דבר לא היה כמקודם. גם מי שהתקשו לעזוב, עשו זאת לבסוף.
  
הפסגה - מזכיר קיבוץ
  
כשהשיחה הזאת עם אימא מהדהדת בראשי, ניגשתי לקרוא את סיפרו האוטוביוגרפי של רן כהן "סעיד", בניסיון להבין איך הוא, כילד בן עשר, ראה את עיראק. תור הזהב, אם היה כזה, לא נגע בו.
  
הספר הזה הוא קלסיקה ציונית. כבר לא כותבים כך בימינו: על הכמיהה לציון; על סיכונים שלוקחת אם ששולחת את בנה בן העשר, לבדו, עם מבריחים, כדי לחצות מדבריות וימים בדרך מעיראק לאיראן ומשם לישראל, אל אחיו המצפה לו בגן שמואל. בראי ימינו, זהו סיפור מעורר השתאות. ציונות-ציונות.
  
רן כהן בחר לספר "חצי סיפור", ולסיים את עיקרו עם בחירתו למזכיר הקיבוץ. שם, עבורו, זאת הייתה הפסגה. אל דרכו הלא קצרה בפוליטיקה של השמאל, על פיתוליה הארגוניים והמפלגתיים, הוא התייחס כאל הערת שוליים. הבחירה הזאת הזכירה לי, עם הבדלים מתבקשים, את בחירתה של אניטה שפירא לסיים את "אביב חלדו", הביוגרפיה של יגאל אלון במלחמת השחרור. עבורה זאת הייתה הפסגה. לכל היתר - כשלושים שנות חיים ועשייה פוליטית - היא הקדישה סיכום קצר.
העובדה שרן בחר להתמקד "בעלייתו" לקיבוץ ובחייו בו, יכולה ללמד על סדר עדיפויות שקל להזדהות עמו. היא מעידה על עומק אהבתו לגן שמואל, לנופיו ולחבריו, לנופי הארץ בכלל שתיאוריהם רגישים ופיוטיים. סיפור הקליטה של קבוצת נערים עולים חסרי כל בקיבוץ, מלמד הרבה גם על כוחה של סולידריות ותחושת השליחות של קהילה תורמת, שהתגייסה למאמץ הלאומי. סיפור מסע ההשתלבות בתוכה של ילד החוץ סעיד, נוגע ללב.
  
רן-סעיד היה נחוש להיות כאחד מבני הקיבוץ, אליהם - דור הצברים החדש - הוא מתייחס כמעט כאל בני אלים. הוא מתאר אותם כ"יפים" (כולם היו יפים?), הוא חושש שלא יידע לשחות כמוהם (עמ' 96), או שירכב פחות טוב מהם על אופניים. הוא חושש להישאר מאחור.
  
אני חושב שהכמיהה הזאת להשתלב, היוותה עבור רן כהן מניע חזק בדרכו להיות חייל ומפקד מצטיין. השיח הצה"לי שלו, הוא שיח לוחמני, לאומי, רחוק משיח "שמאלי" של ימינו. באופן אחר, הרצון שלו להשתלב, "להיות בסדר", מנע ממנו לחרוג מן השורה כשהיה צריך, כדי להגיע לפסגה גם בזירה הפוליטית שבה פעל בהמשך, למרות שהיה ראוי לכך.
 
רן-סעיד. ציונות בלי מירכאות
  
הדרך לראשות חסומה
  
הוא עשה מסע בין מפלגות ותנועות שמאל קטנות אך צודקות - מוקד שלי שיח - בטרם נחיתתו של רן הסוציאליסט בחיקה של מפלגת רץ הליברלית והאליטיסטית, ומשם למרצ, במסגרת האיחוד מפ"ם-רץ-שינוי. לעמוד בראש מרצ הוא לא זכה, חרף היכולות, הניסיון והוותק. הוא לא פרץ את גבולות הגזרה שהציב לו "המגזר". רן חרוץ מסור, סוציאליסט (הייתכן שזה דווקא הפריע?), אבל לא עד כדי עמידה בראש, חרף הסיכוי שזה היה "מגוון" ומרחיב את ציבור בוחריה ומשנה את דימויה הצפוני האשכנזי. הוא נותר ילד חוץ.
  
רן לא היה מסוגל לשבור את הכלים גם לאחר ש"ייבאו" להתמודדות מולו את יוסי ביילין הליברל, שעמד בראש שלד בורסאי בשם "שחר". ביילין, בתמיכת הממסד ורבים מחברי הקיבוצים שלא שמרו לרן חסד נעורים, ניצח אותו. כך היה גם בהתמודדות מול חיים אורון. הראשות נמנעה מרן-סעיד והוא קיבל את הדין כילד טוב.
הספר והתיאורים שבו, גרמו לי לתהות לגבי דרכו הפוליטית של סעיד-רן, לו במקום בגן שמואל הרדיקלי של מפ"ם, הוא היה נוחת ב"קיבוץ עיראקי" אחר, למשל בארי או מעגן מיכאל, המרכזיים יותר. אני נוטה להעריך שמבחינה פוליטית הוא היה יוצא קצת יותר מפא"יניק; שמאל, אבל יותר באמצע. קרוב יותר, למשל, לעמדותיו של שלמה הלל, השליח מעיראק בעל העבר הקיבוצי, לו רן רוחש הערכה רבה בספרו.
  
סיפרו של רן כהן שובר את שגרת ספרי הקינה לקיבוץ שפרסמו בשנים האחרונות כמה מבניו עוזביו. כנראה היה צריך להיות ילד חוץ כדי לומר - חרף עזיבתו את הקיבוץ, שאיננה מתוארת בספר - שהמלך לא היה עירום. ראוי לעשות מן הספר הזה סרט.
  
איפה ביל?
  
פוליטיקאי אחד אמר פעם, שבסוף הישיבה, ליד הדלת, "סוגרים" את הדברים החשובים באמת. נראה שזה נכון גם להערות שוליים. לפעמים הערה קטנה בתחתית העמוד מלמדת הרבה יותר מן הציטוט שמכוון אליה. חשבתי על זה כששמעתי את נאומה הראשון של הילרי קלינטון לאחר קומה מאבלה, בכנס כלשהו למטרות צדקה. "אחרי ההפסד, לא רציתי לצאת מהבית" היא אמרה, בגילוי לב, "כל שחשבתי עליו הוא להתכרבל עם ספר טוב במיטה, להיות עם הכלבים, ולא לצאת." (הציטוט מן הזיכרון). אהה, תהיתי בחשבי על הסאב-טקסט: להתכרבל במיטה עם ספר, להיות עם הכלבים ... ומה עם ביל? מילא הספר, אבל גם הכלבים לפניו?
נ.ב היבחרו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב ולמנהיג העולם החופשי, הוא ניצחון הריאליטי על המציאות. מ.ש.ל
  
מתוך הזמן הירוק
   
נכתב בתאריך
24/11/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו