עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (104) / זהות קטלנית

הגדרת ישראל כמדינת האומה-דת היהודית שוללת את הלגיטימיות של ישראל בדרך זו או אחרת

  

שני שבילים... ואני לקחתי את זה שפחות הלכו בו... רוברט פרוסט

  
היום היה למאור, בני האהוב, פרץ אלימות נגד אמו, שלאחריו התנער מכל אחריות: אמו הביאה אותו, לדבריו, לידי אובדן שליטה, ולכן היא אשמה. אמרתי לו, השאלה מי אשם היא חשובה, אבל חשובה יותר היא שאלת ההגיון הפנימי, כיוון ההתקדמות, המגמה. הסברתי לו שדבריו מבטיחים כי מה שהיה היום יחזור בעתיד ואף ביתר שאת, וכי ההיגיון הפנימי מוביל לעבר הרחקתו בסופו של דבר מן הבית לאחד מן המוסדות המטפלים בילדים ללא שליטה, וזאת ללא כל תלות בשאלה מי אשם.
  
אני מבקש לעשות חשבון נפש בעצמי, לא כדי לשאול מי אשם, אלא כדי לשאול מה אשם, כלומר מהו ההיגיון הפנימי שמעשהו של יגאל עמיר הינו פריו, ומהם פירותיו האחרים הצפויים. מוסכם על הכל כי מעשהו של יגאל עמיר הוא תולדה של העובדה שכמה מרבני הציבור הדתי לאומי הוציאו על ראש הממשלה דין רודף, ושהציבור האמור הכריז כי ראש הממשלה בוגד. דברים אלה עצמם הם תולדה של שתי עובדות: ראשית, שציבור זה רואה את מדינת ישראל כראשית גאולתה הדתית-מדינית של האומה-דת היהודית, שמכך נובע שמנהיג שמוכן למסור שטחים לאויבינו הוא בוגד, היות שהוא מעכב את הגאולה (זה לא באמת נובע, אני יודע: כי מה שנדרש לגאולה הוא שנעשה צדקה ונתפלל ונקיים מצוות, לא שנחזיק שטחים. אלא שהמחנה האמור אימץ רפורמה בדת כפי שיוסבר להלן) ושנית, שציבור זה אינו מכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל, וממילא גם לא בריבונותה, בתקפות חוקיה, או בתקפות תוצאות בחירותיה. שתי עובדות אלו כרוכות זו בזו: היותה של ישראל ראשית גאולתנו – כלומר, לא גאולתנו ממש – פירושו כי היא מדינה על תנאי, מדינה בפוטנציה, בהתארגנות זמנית, בדרך למדינה, כלומר בדרך לכינונם מחדש של מלכות בית דוד ובית המקדש. מכאן, שהלגיטימיות שלה מותנית במילוי תפקידה האמור.
  
שלילת הלגיטימיות של ישראל הינה פועל יוצא של צירוף שני דברים: ההלכה היהודית, מזה, ויומרת ישראל להיות מדינת האומה-דת היהודית, מזה. ההלכה אוסרת, כידוע, על כל יוזמה מדינית עד בוא המשיח, ואף על כל יוזמה להחשת בואו. עם זאת, ציבור גדול של שומרי מצוות אימץ את הרפורמה המבטלת איסור זה. חסידי ההלכה האמורה - הציבור החרדי - שוללים את הלגיטימיות של ישראל, נקודה. חסידי הרפורמה האמורה המבטלת את האיסור האמור - הציבור הדתי לאומי – מכירים בלגיטימיות של ישראל על תנאי כאמור. פורעי החוק בישראל באים משני מחנות אלו, אך מוסכם כי המסוכנים שבהם לאין שיעור באים לא משולליה הגורפים של הלגיטימיות של ישראל, אלא דווקא מן המחנה השני, של המכירים בלגיטימיות שלה על תנאי, מחנה שממנו יצא יגאל עמיר.
  
למעשה, גם מנקודת מבט לחלוטין בלתי דתית, הגדרת ישראל כמדינת האומה-דת היהודית מתנה את הלגיטימיות של ישראל בקיומה של שליחות דטרמיניסטית - היא השליחות לקבץ את כל נידחי עמנו, למנוע מכירת קרקעות ללא יהודים, ולהבטיח רוב יהודי בישראל. וקיצורו של דבר הוא זה, שלפי כל הפלגים היהודיים, הגדרת ישראל כמדינת האומה-דת היהודית שוללת את הלגיטימיות של ישראל בדרך זו או אחרת. אחד הביטויים המובהקים לכך הוא זה שלישראל אין חינוך ממלכתי (הביטוי "החינוך הממלכתי" הוא שם של אחד הזרמים), וכל זרם מלמד את חניכיו, בחסות ובמימון המדינה, מהם התנאים הנדרשים, על פי אמונתו, להיות המדינה לגיטימית ולהיות חוקיה מחייבים.
  
אני יודע: הגדרת ישראל כמדינת האומה-דת היהודית היא בבחינת עשיית צדק ותיקון עוול של אלפיים שנה. מי שמציגה כשורש הרע הוא ציניקן. זה הופך את כולנו לציניקנים. ובכלל, מה החלופה? לכאורה אין לדרוש זאת: אין לבוא בטענות למי שמשמיע ביקורת רק כי אינו מציע חלופה. לצערי זה לא עובד: בפילוסופיה ואף במדע, הוואקום נסבל. בפוליטיקה לא. ולכן, כל עוד אין חלופה, האופציה שמתקבלת היא הקיימת, גם אם כולם מתנגדים לה. אמנם יש חלופה - הגדרת ישראל כרפובליקת האומה הישראלית - אך כמעט איש אינו תומך בה. שורש הרע, אפוא, הוא לא בכך שיש המאמצים רעיונות השוללים לגיטימיות וריבונות: אלא בכך שיש היודעים זאת והמסרבים לתמוך בחלופה: כל המחנה היהודי החילוני, השמאל, ארגוני השלום, ארגוני המחאה, וכל אלה המכנים את יגאל עמיר, "הרוצח הנתעב". כולנו יגאל עמיר. כולנו רוצחים נתעבים.
  
אתה רואה מאור, בני האהוב: אם מניחים לרגע לשאלה מי אשם, ושואלים במקומה מה אשם, ואז חוזרים לשאלה מי אשם, מגלים שזה כולנו. אתה צודק: אמא אשמה. וגם אתה. וגם אני. ושלושתנו נמשיך להיות אשמים כל עוד לא נאמץ חלופה, או לפחות נחפש אחת, בכנות ובמרץ.
  
נכתב בתאריך
14/11/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו