עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (103) / אל תהיה צודק, תהיה אחראי
  

צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף - לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. דברים ט"ז, כ'

 
מאור בני האהוב רודף צדק. אנחנו, הוריו, לפעמים משבחים אותו על כך ולפעמים לא, ולפעמים אנחנו אפילו נוזפים בו. אני יודע, זה נשמע מטורף. תרשו לי להסביר: יש רודף צדק אגוצנטרי ויש לא אגוצנטרי. לראשון רגישות מירבית לעוולות שהוא סובל, רגישות מזערית לעוולות שסובלים אחרים, ואפס רגישות לעוולות שהוא גורם. ממילא הוא עוין לפשרה ולדרישה לקבל אחריות: אין מקום לפשרה בין הקורבן הצודק לבין הרשע המעוול, ואין לבוא לקורבן הצודק בדרישה לקבל אחריות. לעומתו השני מכיר בכך שלפעמים צדק מתנגש בצדק, ושלפעמים הקורבן מעוול ולכן יש מקום וגם צורך בפשרות, לפחות בתוך גבולות מסוימים, ואף יש טעם בדרישה מן הקורבן שייטול אחריות, שוב, לפחות בתוך גבולות מסוימים. רודף הצדק האגוצנטרי הוא צדקן. אולי התכונה הבולטת ביותר שלו היא שהוא בכיין. רודף הצדק הלא אגוצנטרי הוא רפורמטור. אולי התכונה הבולטת ביותר שלו היא שהוא פרגמטיסט. סוף ההסבר.
  
תאמר, הרפורמטור הפרגמטיסט התחיל את דרכו כצדקן בכיין ואז התבגר. אין ספק שזו אמת, לפחות בחלק מן המקרים. בכל זאת יש להודות כי ההבדל בין השניים תהומי. לכן כל כך חשובה העובדה שהצדקן הבכיין עיוור להבדל. ועל כל פנים עובדה היא שאחד הדברים הקשים ביותר בעולם הוא להראות לצדקן שהוא אינו רודף צדק כמו שהוא חושב. מי שניסה יודע. זה כולל פחות או יותר את כל הנשיאים האמריקניים ושליחיהם שניסו לתווך בין ישראל לבין הפלסטינים בחמישים השנים האחרונות. המנהיגים הישראלים והפלסטינים, כמובן, אינם רואים את עצמם כ - ואיש אינו מעז לומר להם שהם - צדקנים בכיינים. הם רואים את עצמם כרודפי צדק, כמי שעומדים על צדקתם.
  
העמידה על צדקתנו היא עיקרון היסוד של ישראל. היא מגולמת אולי יותר מכל בשְׂרוּלִיק של הקריקטוריסט דוֹש: אותו ילד בהיר עיניים, חובש כובע טמבל, לבוש בבגדי קיבוצניק קצרים ונעול סנדלים, שלעולם אינו חורש מזימות, לעולם אינו מתערב בענייניהם של אחרים, ולעולם אינו רוצה בדבר שאינו שלו. העמידה על צדקתנו חוסמת כל אפשרות של פוליטיקה אחראית. היא מבוטאת יותר מכל בשתי אמירות: ראשית, שזכותו הצודקת של העם היהודי למדינה, ושנית, שהמלחמה נכפתה עלינו בניגוד לרצוננו. שתי טענות אלה - וזכר השואה, כמובן: תמיד זכר השואה - משמשות בישראל כתחליף לכל יוזמה, לכל דיון, לכל נטילת אחריות מדינית. אני יודע: יש בישראל אנשים המכחישים שתי טענות אלו. אני לא אחד מהם.
  
לא משנה מה השאלה או הצרה שעל הפרק, התשובה היא תמיד שזכותו הצודקת של העם היהודי למדינה, או שהמלחמה נכפתה עלינו בניגוד לרצוננו, או זכר השואה. ישראל היא מדינת הצדקנות הבכיינית. הפלסטינים למדו זאת מאתנו. אין ספק שזהו מקרה של תלמיד מצטיין שעלה על רבו. ממילא ניתן לראות פה דבר מעניין וחשוב לגבי הצדקן הבכיין: כל מה שהוא אומר אמת. אולי זו הסיבה שכל כך קשה להתעמת איתו. אולי זו הסיבה שתמיד כאשר שני צדקנים בכיינים מתעמתים, לעולם אין ביניהם מחלוקת. האחד אומר אתה רשע ואני קורבן, והוא צודק. והשני אומר, אתה רשע ואני קורבן, והוא צודק. איש מהם אינו מכחיש את אמיתות דבריו של אחיו. היית חושב שכן, אבל לא. הטענה שראובן רשע ושמעון קורבן אינה סותרת את הטענה ששמעון רשע וראובן קורבן. אפילו אין מחלוקת של ממש סביב השאלה מי התחיל, כי ברור שמה שאני עשיתי זה כלום, או שזה תגובה למה שאתה עשית, ולכן אין לומר שאני התחלתי.
  
כולנו מכירים את האמירה העממית - בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. ובאמת זה נראה כי הצדקנות היא דרך להסתיר טפשות. אבל עוד יותר מזה היא דרך להסתיר חוסר אחריות ואוזלת יד. מאור בני האהוב: לא רק בכביש אלא בכל מקום, ובפרט במדינה: אל תהיה צודק, כלומר אל תהיה רק - או כל כך - צודק, אלא תשאיר לעצמך מקום להיות גם קצת אחראי.
  
נכתב בתאריך
26/10/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו