עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים
 
סדרת ראיונות עם מחנכים ופעילים סוציאל דמוקרטים, בניסיון להבין מה דעתם על המצב שהם רוצים לשנות, מה עושים כדי להחזיר צבע אדום לדגלים וללחיים ואיפה הקיבוצים בסיפור הזה
  
בחיפוש אחר התשובה, פרק ג'
  
“בתלמוד נאמר שלא צריך לשאול 'מתי יבוא המשיח'", אומר ד"ר יפתח גולדמן, מומחה לקרל מרקס ומחבר הספר 'הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה', אלא יש לשאול: 'מה עושים עכשיו?'" לדבריו, "השאלה 'מתי יבוא המשיח' או 'מתי תפרוץ המהפכה', היא שאלה מעקרת. האם היה אי פעם אירוע משמעותי שזיהו אותו מיד בשעת בואו? אף פעם לא מזהים את הרגע הזה. מסופר שמלך צרפת כתב ביומנו ביום שבו נפלה הבסטיליה: 'היום לא קרה שום דבר מעניין..'" הדבר החשוב שכן קורה, אומר יפתח גולדמן, הוא שהסדר הנאו ליברלי נגמר. אי אפשר לטעות בזה, ויש כאן פתח לתקווה.
  
ראיון שלישי: עם ד"ר יפתח גולדמן
  
ד"ר יפתח גולדמן (49) נולד ביוטבתה. את שירותו הצבאי עשה במיזם של קיבוץ ראשית בחטיבת גולני. לקראת תום שירותו הצבאי עבר לקיבוץ תמוז בבית שמש, בו היה חבר במשך עשרים שנה. היום הוא ומשפחתו חיים ברחובות.
יפתח, מומחה למרקס ומחבר הספר "הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה", המבוסס על הדוקטורט שלו, מלמד סוציולוגיה ופילוסופיה של החברה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בירושלים ובתכנית "חכמה" (היסטוריה ומחשבה כלכלית חברתית) באונ' חיפה. ספרים נוספים שכתב הם: "רוסו - הקִדמה כמלכודת" ו"הקיבוץ כאוטופיה", המבוסס על סדרת הרצאותיו באוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל. הוא כתב גם את ההקדמה למהדורה החדשה של "הקפיטל" שראתה אור ב-2012. יפתח חבר ביסו"ד (ישראל סוציאל דמוקרטית) ובארגון כוח לעובדים.
  
"הסדר הניאו ליברלי נגמר"
  
ליפתח גולדמן יש חדשות טובות: לדבריו, "הסדר הניאו-ליברלי נגמר. הסדר הזה ששולט בעולם המערבי כבר שלושים שנה ועיצב אותו וגם אותנו בדמותו, הולך ומתפורר. הוא צפוי לעזוב גם אותנו. כמי שאמצו את הסדר הנאו ליברלי’ אנחנו חלק מן הסדר המערבי, פחות מיוחדים ממה שנדמה. לביצה שבתוכה אנו חיים יש הקשר עולמי".
  
זאת אמירה נחרצת. אתה בטוח בתקפותה?
"קשה לטעות באבחון התהליך. הירידה של הניאו ליברליזם ניכרת בשיח הכלכלי, בדוחות של הבנק העולמי ושל קרן המטבע שגילו לפתע את כשלי השיטה. הרי הם היו בית המקדש של התורה הזאת".
אבל יש, לדבריו, גם חדשות פחות טובות. הוא איננו יודע לומר מה תהיה האלטרנטיבה לניאו ליברליזם: "מצד אחד, זה נותן מקום להרגשה אופטימית, הסדר הרע נגמר. מצד שני, לא בטוח שהחלופה תהיה טובה יותר. יש אפשרויות מאיימות כמו פיצול לשבטים, או עלייה של פשיזם, אבל כמו שיש איומים, יש גם הזדמנויות ותקוות. למשל, ברני סנדרס והמרוץ שלו לנשיאות ארה"ב, הם חדשה עולמית מרעישה. נכון, הוא לא יהיה נשיא, אבל ההזדהות הרבה עמו מסמנת תפנית שקשה להגזים בחשיבותה. גם מה שקרה ביוון הוא, בעיני, יותר מאפיזודה, וגם בזירה שלנו מתרחשים דברים".
  
כמו?
"יש שינוי בולט מאוד לטובה בהתאגדויות של עובדים ב'כוח לעובדים' ובהסתדרות. קמים קואופרטיבים, יש התארגנויות של החברה האזרחית, קמים ועדי שכונות, רשימות מוניציפליות על פי קווי מתאר חדשים, כל אלה הם קטר שיכול להוביל לכיוון חדש, חיובי".
  
אז המקטרים מגזימים?
"כשאנחנו אומרים שינוי חברתי, אנחנו בדרך כלל מתכוונים לפוליטיקה פרסונלית: למהפך בזהותם האישית והמפלגתית של מקבלי ההחלטות. זה איזשהו חוסר סבלנות שהשמאל הישראלי לוקה בו. מאז 1977 נדמה לאנשים, כל פעם מחדש, שבאיזה תרגיל מסריח, פחות או יותר, או עם איזה אלוף, או סלבריטאי, או מזרחי תורן, נשיג את השלטון. התהליכים הם יותר עמוקים ומורכבים. חשוב מאוד לפעול בפוליטיקה ובמפלגה, אבל אין מה לדחוק את הקץ. הדברים לא יקרו כ"כ מהר. שינוי לטובה ייבנה מתחת לרדאר: בשכונות, בקואופרטיבים בארגוני צרכנים ובעיקר באיגודי עובדים. אלה דברים שאינם זוכים לסיקור מספיק. צריך סבלנות וחזרה לחשיבה מרקסיסטית של בניית כוח פוליטי בהדרגה. זה לא יתורגם באופן מידי למנדטים. הסיבה שאני מדגיש את איגודי העובדים היא משום שהם נותנים את המענה הכי חשוב למצבנו והם בעלי פוטנציאל לאתגר את השיטה הנהוגה כאן. איגודי עובדים גם פורצים את החלוקות השבטיות שאנחנו מתקשים להתגבר עליהן. בהתארגנות העובדים בפלאפון, ולא רק שם, ערבים ויהודים שיתפו פעולה. היה להם אינטרס בכך. ההתארגנויות האלה מאתגרות את החלוקות החברתיות הקלסיות. חשוב להצטרף לתהליכים האלה ולצבור כוח, במקום לחפש את הפוליטיקאי שיעשה קסם ויביא מנדטים. חשוב לשחק במגרש המפלגתי, אבל את רוב האנרגיה צריך להפנות לכיוון בניית התשתית החברתית: איגוד עובדים, פיתוח שפה חדשה, שיח תושבים, קואופרטיבים, חשובים יותר מעוד עוזר פרלמנטרי שנכניס. הדור הצעיר מבין את זה ולכן הוא כך-כך פעיל בזירת ארגוני העובדים: הוא רוצה לפעול במקום שבו אפשר גם לחוות הצלחות".
 
יפתח גולדמן. המחאה קידמה שינוי תודעתי
  
השמאל הישראלי הקלאסי נהנה לרחם על עצמו
  
יפתח גולדמן נדרש לשורה האלמותית משירו של אריק איינשטיין "הפועל שוב הפסידה ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים עכשיו את הלב", כדי לתאר מצד אחד כמה השמאל הישראלי הקלאסי נהנה לקונן על מצבו, ומצד שני כדי לנחם אותנו שהשמאל הצעיר יותר, האנשים בשנות העשרים שלהם שאותם הוא פוגש בעיקר כתלמידים שלו, פועל אחרת ומתעל את כוחו לאקטיביזם חברתי. פחות קינה, יותר מעשים. הצעירים גם לא כל הזמן "בעד הנגד" כדבריו, הם לא ממלאים עצמם בתחושות צדקניות ובכי-נהי שאין עמו תוצאות. "לבני העשרים פלוס נמאס מהפרדיגמה הזאת", הוא אומר.
  
לפי הקצב שלך, מתי "יבוא המשיח"?
"בתלמוד נאמר שלא צריך לשאול את השאלה הזאת. יש לשאול: מה עושים עכשיו. השאלה מתי יבוא המשיח או מתי תפרוץ המהפכה, היא שאלה מעקרת. האם היה אי פעם אירוע משמעותי שזיהו אותו מיד בשעת בואו? אף פעם לא מזהים את הרגע הזה. מסופר שמלך צרפת כתב ביומנו ביום שבו נפלה הבסטיליה: 'היום לא קרה שום דבר מעניין'".
  
האם מחאת 2011 הייתה החמצה?
"משום שהייתה ראשונית, מבולבלת, חסרת הבנה כלכלית-חברתית, המחאה הזאת בוזבזה. אנשים לא הבינו מה זה גרעון כלכלי, מה זה תקציב, מה זה עבודה מאורגנת... אבל, כמו שאמר מרקס, המאבק עצמו משכיל את הנאבקים. מאז המחאה, החברה הישראלית התחילה לשים סוגיות כלכליות על סדר היום. אנשים מבינים יותר. הסטודנטים שלי בדוד ילין, כולל הימניים, רוצים להבין את התהליכים הכלכליים. מן הבחינה הזאת, המחאה קידמה שינוי תודעתי, יש תהליכים חברתיים שהתגבשו בה. היא לא חוללה שינוי פוליטי, אבל היא חוללה שינוי. למשל, אין ספק שתהליכי הקואופרציה, ההתאגדויות למיניהן, הם תוצר שלה".
איפה התנועה הקיבוצית בתמונה שאתה רואה?
"חייתי עשרים שנה בקיבוץ בו נולדתי ועוד עשרים בקיבוץ אליו הצטרפתי ואותו עזבתי, כך שלא קל לי לעסוק בנושא הזה. יהודה עמיחי אומר באחד משיריו: 'מי שעוזב את שהוא אוהב, הניסים יקרו לו במהופך: כל יין יהפוך לדם וכל לחם לאבן'. אני לא חושב שזה מתאר במדויק את מצבי, ובכל זאת, קשה לי להיות ביקורתי מאוד כלפי התנועה הקיבוצית. אבל כיוון שאתה שואל, עלי לומר, בזהירות רבה, שאינני מזהה בה פוטנציאל להתגבשות סוציאליסטית. הפוטנציאל נמצא, אם הוא נמצא, במקום אחר. אין זה אומר שחברי הקיבוץ, כפרטים, לא יכולים לתרום לקידום הסוציאליזם בישראל. הם יכולים וראוי שיעשו זאת. חלק מהם עושים זאת במסירות גדולה הרבה יותר משלי: אני מכיר חברי קיבוצים שפעילים בקואופרציה, בכוח לעובדים ובעוד התארגנויות, זה חשוב, גם אם זה לא נעשה במסגרת התנועה הקיבוצית. אבל התנועה הקיבוצית כתנועה כבר לא תהיה חלק מהסיפור הזה. עוד כשהייתי חבר קיבוץ ניסינו פעם אחר פעם למשוך את הנהגת התנועה (וגם הנהגות של קיבוצים בודדים) אל תוך המאבק הסוציאל-דמוקרטי. פעם אחר פעם זה הסתיים בלא הצלחה".
  
במותו ציווה לו
  
מאז הלוויה של שמעון, ביבי נראה אחרת. התחושה היא כי נפלו פניו. אולי זה בגלל הנאום של אובמה שבא לתקוע לו אצבעות בעיניים, אולי בגלל שסיפור אנטבה נפתח מחדש - לא לטובת פרס, אבל גם לא לטובת יוני אחיו - ואולי זה הזמן הפנוי שהותיר לו שמעון כדי לחשוב על המצב. רבין נהג לספר שהיה קם כל בוקר וחושב מה שמעון תכנן לו להיום. הוא היה דרוך לקראת הבאות. לביבי אין את זה עכשיו. המנטור של גבי אשכנזי איננו. זמן פנוי יכול לרפות המחשבה, לגרום לאובדן הדריכות. רפיון כזה הוא לעתים מרשם למעשים טיפשיים. כזאת היא תמיכתו של ביבי בקריאה של ליברמן להחרים את חברי הכנסת של הרשימה המשותפת. אחרי "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", זה ספין אחד רחוק מדי. להחרים אותם בגלל שהם החרימו את הלוויה של שונאו הגדול, זה גם לא הכי אמין. אולי, כמו שאומרים, השטיק הזה מלמד משהו על התקדמות החקירה בענייניו. בג"ץ קצב למנדלבליט זמן. כך או כך, זה נראה כאילו במותו ציווה לו פרס את הפרישה. אולי מה שלא הצליח לו בחייו, יצליח לו אחרי לכתו.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
23/10/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו