עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים
 
סדרת ראיונות עם מחנכים ופעילים סוציאל דמוקרטים, בניסיון להבין מה דעתם על המצב שהם רוצים לשנות, מה עושים כדי להחזיר צבע אדום לדגלים וללחיים ואיפה הקיבוצים בסיפור הזה
  
בחיפוש אחר תשובה
  
מצד אחד, נראה שרוב המדינה בימין: מן המחאה החברתית שהייתה נותרו מעט אודים; תהליך השלום תקוע; בפיקוד בצה"ל - יותר כיפות סרוגות, פחות "ארץ ישראל העובדת"; הסובלנות לחיים של דו-קיום פוקעת; השיח נעשה אלים, הסולידריות נחלשת, כל אזרח לנפשו. ההגמוניה מחליפה צד.
  
מצד שני, יש גודש של פעילות שכותרתה סוציאל דמוקרטיה ואף סוציאליזם: התנועות הכחולות גדלות, יותר קומונות בוגרים, יותר מכינות, גם מצד שמאל, יותר קיבוצים עירוניים, יותר קואופרטיבים, יותר מודעות חברתית, יש יותר מהכול. זאת פעילות הרבה יותר שרירית מכפי שהייתה בעבר; זאת שריריות הנובעת מן הפעולה נגד רוח התקופה, בלי גיבוי ממסדי ממשי. בעבודה עצמית.
  
השאלה למה היא לא משפיעה על הרחוב; למה היא לא מזיזה את כיוון הפוליטיקה. למה עם דור צעיר איכותי, שוחר צדק חברתי, מפלגת העבודה צוללת ומרצ איננה ממריאה. איך זה שיאיר לפיד – שהוא הכול רק לא שמאל - מסתמן (טוב, לפי הסקרים) כקורא תיגר יחיד על בנימין נתניהו?
  
חמוש בתהיות אלה, שאלתי כמה מן העוסקים במלאכה החשובה הזאת – מורים, מדריכים, מחנכים מבני הדור הצעיר ודור הביניים – "מה קורה", בניסיון להבין האם ומתי, אם בכלל, מתוך הפרח יעלה הפרי. מתי נתחיל לראות תזוזה בהגמוניה ומה לעשות כדי להביא את היום.
  
ראיון ראשון: עם ד"ר גילי גופר
  
ד"ר גילי גופר (48), חברת הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש, היא היסטוריונית ואשת חינוך, עובדת במכון למורשת בן גוריון בכתיבת תכניות לימוד ומלמדת באוניברסיטת חיפה, בין היתר בתכנית חכמ"ה (היסטוריה ומחשבה כלכלית-חברתית). גילי היא פעילה בארגון כוח לעובדים ומשמשת כיו"ר ועד העובדים במכון למורשת בן גוריון.
  
ההחמצה של מדינת הרווחה
  
למה השמאל בשפל?

"הירידה של השמאל וחוסר יכולתו לחזור לשלטון לא אופיינית רק לישראל – היא קיימת בכל העולם. הדבר הכי ממשמעותי בעיני הוא שהשמאל לא היה ער בשעתו למהלך של כפייה שהיה חלק ממדינת הרווחה. צמיחת פוליטיקה של זהויות איננה רק תוצר של עליית הניאו ליברליזם, היא גם תוצר של כשלים שהיו במדינת הרווחה בשעתה, שהתייחסה אל דמות אדם אחיד ובנתה עצמה כדי לענות לצרכיו. כולם היו צריכים להתיישר לפי אותה דמות, להיכנס לנעליה. מנגנוני מדינת הרווחה התעלמו ממאפיינים ייחודיים של האזרחים. היא התייחסה אל דמות הגבר, ההטרוסקסואל, האירופאי, בעל מוסר פרוטסטנטי, בלא להתחשב בצרכים של מי ששונה מהמאפיינים האלה ומדובר בצרכים פיזיים ממשיים. אנשים מקרב הקבוצות החלשות היו צריכים להתאים עצמם לתבנית הזאת.
  
למשל, הרפואה המודרנית גזורה לפי מידותיהם של גברים, לא של נשים. בתקופות מסוימות - עליהם ניסו את התרופות וקבעו את המינונים בהתאם. או למשל - פעם אמרו שרק לאשכנזים יש בעיות גנטיות פשוט, כי להם עשו בדיקות גנטיות.. הרפואה המודרנית ראתה בעיני רוחה גבר לבן אירופאי ופעלה לפיו. ולא רק הרפואה, גם החינוך, התרבות הרווחה, הדיור וכו' – כולם נגזרו מדפוס אדם אחד. הדבר יצר ניכור בין מדינת הרווחה לבין מי שהיה זקוק לה יותר מכולם. היא נתפסה כמי שכופה תרבות וקיימות מסוימת על ציבור שלא רצה בה. היא לא באמת שירתה את כל המגזרים. זהו כשל שלא דנים בו מספיק.

זאת אחת הבעיות של השמאל: אוניברסליות יש לעשות בחכמה, באופן שמשרת את הכלל. לכן השמאל לא מצליח להגיע את הקבוצות שמדינת הרווחה הדירה, למרות שלכאורה הוא מנסה להגן עליהן."
  
למה הוא לא מצליח?
"מפלגות השמאל הפכו להיות מפלגות מעמד בינוני. יש מעגל סגור - ציבור שבאופן מסורתי מצביע למפלגות השמאל בישראל וכיוון שכך הן פונות רק אליו. מפלגת העבודה נאבקת על בוחריה בתל-אביב ובגבעתיים, במקום למשל בבית שמש, בבאר שבע ובישובים ערביים. העבודה ממשיכה לפנות אל המעמד הבינוני הגבוה. אנשים שיכולים להביא קולות מהפריפריה, לא ממריאים בה. אין היום מפלגת שמאל שפונה למעמד הנמוך, אין מפלגה שארגוני העובדים יכולים לסמוך עליה ללא סייג.
  
בנוסף לזה ואולי כחלק מזה - מה שמאפיין את החברה המערבית וגם את החברה הישראלית, היא ההתייחסות אל האדם כאל צרכן ולא כאל עובד. את יוקר המחייה מצמצמים על חשבון העובדים: במקום להעלות שכר מנסים, לכאורה, להוריד מחירים
  
המהלך הזה מחליש כל ניסיון לצבירת כוח בשמאל. הכוח שלנו הוא כעובדים ולא כצרכנים. בעבודה אנחנו אקטיביים, כצרכנים, אנחנו פסיביים. לכן מקום העבודה הוא המקום שבו אנחנו יכולים לצבור כוח. התארגנות שלנו כעובדים חשובה בהרבה מהתארגנותנו כצרכנים. המקום שבו אנחנו מייצרים - לא משנה מה אנחנו מייצרים - הוא המקום שמייצר השפעה שלנו כעובדים.
  
המחאה של 2011 תועלה לענייני צרכנות, למצוקת יוקר המחייה, אבל זה לא חייב היה ללכת לכיוון הזה. קח למשל את מצוקת הדיור: בריטניה שיקמה את עצמה אחרי מלחמת העולם השנייה דרך הדיור: לא רק יצירת דיור נוח לכל, אלא גם הרחבת אפשרויות התעסוקה - יצירת מקומות עבודה איכותיים.
  
מה שנעשה בתחום זה אצלנו איננו לוקח בחשבון את הבניין כמקדם צמיחה, כספק מקומות עבודה. יש היום בעולם בנייה ממוכנת ומתוחכמת ואנחנו בארץ נתפשים לעבודה זולה. אפשר להעיר את המשק דרך בניית דירות בדרכים מתקדמות וציבוריות. קבלנים מתמקדים בהורדת מחיר העבודה, ומתלוננים שלא מאשרים להם להעסיק מספיק מהגרי עבודה, במקום להתקדם בטכנולוגיה. המדינה צריכה לדחוף אותם לכיוון של שיפור מערך הבניה כולו. המדינה יכולה להביא את הטכנולוגיות הללו לארץ.
  
תחושת הקיפאון שקיימת כאן קשורה לאבדן התקווה של הצעירים שיגיעו אי פעם לדירה משלהם. שוק הדירות יכול להיות שער להתפתחות. הדיור יכול להיות המקפצה שממנה מתחילים. אם נתחיל לטפל בנושא הדיור בצורה מתוחכמת דרך מודרניזציה בבנייה, זה יביא לצמיחה, לביטחון אישי, לפתרון לדור הצעיר. גם בשמאל חושבים על דיור זול, אך לא מתוך מבט כולל על הבנייה כמכשיר לקידום המשק".

גילי גופר. הקיבוצים צריכים לוותר על בתיה"ס הנפרדים
  
הכתובת: המעמד הבינוני-נמוך ומטה
  
מה עלינו לעשות?

"צריך להיכנס באופן מסיבי לפוליטיקה. לא לפחוד ממנה או לראות בה עסק מלוכלך. כניסה של הרבה אנשים סוציאל דמוקרטים לעבודה ולמרצ, תעורר אותן.
צריך לקדם את מדינת הרווחה החדשה בידיעה שהקהל השמאלי הוא הקהל של המעמדות הנמוכים. בארץ, המעמד הנמוך חש פגוע ממדינת הרווחה ואת זה יש לשקם. צריך לייצר אחווה - להנכיח בשדה הציבורי את רעיון מדינת הרווחה החדשה המשרתת את כולם, שהיא לא מיטת סדום.
  
צריך חינוך משותף, אבל שיהיה בו מגוון; דיור המתחשב בשונות: בצרכים שונים ובסוגי משפחה שונים.
  
על כל זה צריך לדבר. אנחנו תקועים ביומיום שלנו, עומדים פעורי פה ומשותקים מול דברים שקורים במדינה; אנחנו נשאבים אל תוך סדר היום של הימין, מתוך ביקורת אמנם, אבל התכלית צריכה להיות שינוי סדר היום.
  
נחוץ סדר יום אלטרנטיבי ובעל חיות, שידבר אל נפגעי הסדר הקיים. במקום על מחירי הדיור, צריך לדבר על בניין ושיקום; לקדם תפיסה שלא קיימת, של מדינת רווחה חדשה."
  
איפה התנועה הקיבוצית בסיפור?
"לא קל לי לדבר עליה. הכפריות שלה הופכת אותה מראש למעמד בינוני גבוה ויוצרת ניכור בינה לבין סביבתה. אני חושבת שהדרך היא לקדם מערכות משותפות למועצות האזוריות ולערים או העיירות באותו אזור - מערכות של רווחה, חינוך, כלכלה ובריאות. המרכז צריך להיות העיר. זה אנומלי שאנשים חזקים הולכים ללמוד בבית ספר כפרי. זה צריך להיות הפוך. קיבוצי הגליל המערבי צריכים ללמוד בשלומי, זה יחזק את הקשר בין הצדדים. מדוע ירוחם וקיבוצי רמת נגב לא יוצרים מערכות משותפות? זאת אנומליה. זה אינטרס של התנועה הקיבוצית, אם היא רוצה להיות רלוונטית. היא צריכה להשתלב בחברה הישראלית לא רק באמצעות גיחות לשנת שירות, אלא בפעולה משותפת של ממש. הקיבוצים נרתעים מזה, כי זה כופה עליהם לוותר על חלק מהפריווילגיות. השותפות צריכה להיות בגובה העיניים. ההפרדה בין מועצה מקומית למועצה אזורית, היא בעוכרי הקיבוצים. תפיסת האליטה המשרתת של התנועה הקיבוצית נשחקה, אבל עדיין יש לה מה לתת לחברה ואני מדברת גם על הקיבוצים המופרטים. זה מחייב שותפות מלאה, ללמוד ולא רק ללמד, לוותר על ביה"ס הנפרד, הכפרי, לטובת שותפות. זה טוב גם למועצות המקומיות וגם למועצות האזוריות."
  
לסיכום?
"הייתי רוצה שמפלגות השמאל יפנו לשכבות החלשות והמוחלשות, שהמגוון התרבותי החברתי והלאומי ייחשב ליתרון ולא לחסרון. יש תחושה של אחווה בחברה הישראלית, צריך להעצימה ולהפכה לפוליטית; שמפלגת העבודה תוותר על בוחריה הקלסיים ולא תהסס לפנות אל מגזרים אחרים. הבוחר הקלאסי שלה עובר ללפיד: הוא נעשה יותר ימני, מדבר על הפרטה, מתנגד למיסוי, גם אם עודו מצביע לעבודה. בקידום חברה שונה, שוויונית, אי אפשר להסתמך על שמרנים. אם מפלגות השמאל ימשיכו לפנות אותו קהל הן תצטמצמנה למפלגות חד ממדית של האליטה הישנה. אינני רוצה מפלגה כזאת. צריך לשנות את הסדר הקיים. אני יודעת שאני – שנהנית מהמון פריבילגיות כמי שגדלה במשפחה מבוססת - אצטרך לוותר על חלק מהיתרונות שלי. זה כדאי לי ולאחרים.
  
מי שלא מוכן לזה, שהשמאל לא יחזר אחריו. השמאל צריך לכוון עצמו למעמד הנמוך והבינוני נמוך שבפריפריה. זה לא זלזול בת"א, אבל המאבק צריך להיות על דיור איכותי ומגוון לא רק בת"א או גבעתיים, אלא בפריפריה. לדאוג לשכר, לחינוך לרווחה, בריאות ותחבורה, לפני הדאגה ל'יוקר המחיה'."
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
29/9/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו