עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (102) / שנה של תקווה: להפוך "אָבָל" ל "וְ"

אמרו את זה קודם לפני. לא משנה                                      אריק איינשטיין


אודה ולא אכחד: בית משפחת יחזקאלי בראש הנקרה ידע לא מעט מריבות וכעסים במרוצת השנים האחרונות. לפעמים ביני לבין מאור בני האהוב, לפעמים ביני לבין סיון, אימו האהובה, לפעמים בינו לבינה, ולפעמים בין שלושתנו ממש. סיטאר, אחותו של מאור, היא כיום בת כ-16 חודשים בלבד, ועל כן אינה כלולה במשוואה הזו.
  
בסוף כל מריבה אנחנו מחליטים לפתוח דף חדש. תמיד יש קושי זה: כל מריבה היא כישלון בפתיחת הדף החדש עליו החלטנו בפעם הקודמת. לא אחרים הם שאמרו את זה קודם ונכשלו: זה אנחנו. זה פוגע באמון שיש לנו זה בזה ושל כל אחד בעצמו. באין אמון אין תקווה.
  
כיצד נחלצים ממעגל שכזה? זוהי משימה בלתי סבירה, אך עובדה שיש כאלה שמצליחים. אני חושב, לכל אחד מאיתנו יש בעברו לפחות סיפור אחד של הצלחה שכזו. לי עצמי היה פעם חבר נרקומן שניסה ארבע פעמים להיגמל ונכשל, ואז בפעם החמישית הוא הצליח. הוא עצמו אינו בטוח מה היה ההבדל בין הארבע פעמים הראשונות לבין זו האחרונה זולת זאת: שבכל הפעמים הקודמות הוא הסתבך בשאלה "לכמה זמן אני מפסיק?" וגילה שהתשובה היחידה המתבקשת, "לתמיד", כבדה עליו, בעוד שכל תשובה אחרת פותחת את הדלת לנסיגה. בפעם החמישית הוא פשוט סירב לחשוב על השאלה הזאת. מדהים. סיפורים כאלה הם בשבילי מקור להשראה של תקווה.
  
אני מבקש לספר לכם חדשות שיש בהן תקווה. כבר קרוב לעשר שנים שאני מנסה לעניין אנשים בכלל, ואת הנהגות התנועה הקיבוצית בפרט, ברעיון הקונגרס הישראלי הראשון, שיכונס על מנת לדון בשאלות יסוד שבבסיס קיומנו הלאומי-מדיני, ובראשן שאלת הסולידריות המכילה בישראל: כיצד ניתן ליצור בישראל סולידריות אזרחית-לאומית רב-תרבותית, רב-דתית, ורב-עדתית? כיצד, במילים אחרות, ניתן ליצור בישראל, סולידריות מכילה?
  
לאחרונה, לאחר קרוב לעשר שנים, חל מפנה: אסף קושט מכפר המכבי קרא את דבריי בטור זה ונקט יוזמה, וכינס פגישה שבה השתתפו לפי סדר א"ב, בנוסף אליו ואל עצמי, מזכיר הקיבוץ הארצי לשעבר ומנהיג הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית המאוחדת אלישע שפירא; האלוף במילואים גרשון הכהן; ומזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר. הישיבה התקיימה בשולי כינוס של מחוז הקיבוצים בתנועת העבודה בגרנות, ביום א' ה-18 לספטמבר, 2016, להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה. באותו כינוס דובר על הצורך שחשים רבים לראות את התנועה הקיבוצית חוזרת לקרוא את חבריה – ואת העם כולו - אל הדגל. השאלה שמילאה את אויר האולם גם בלי שנשאלה הייתה: איזה דגל? בישיבה לאחר הכינוס אמרתי ליושבים, הנה הדגל: הקונגרס הישראלי הראשון לקידומה של סולידריות מכילה בישראל.
כל הנוכחים, כולל המזכ"ל, הביעו אהדה לרעיון ללא "אבל". זוהי בשבילי חוויה חדשה לגמרי. הרעיון מעורר אהדה אצל כמעט כל שומעיו, בכך אין חדש, אלא שתמיד יש איזשהו "אבל". כל החכמה היא להפוך את ה"אבל" ל"ו": במקום "זה רעיון יפיה אָבָל הוא כרוך בבעיות גדולות", "זה רעיון יפיה וְהוא כרוך בבעיות גדולות". ככה דיברו כולם, כולל המזכ"ל, באותה ישיבה. המזכ"ל הודיע מייד כי הוא ממנה את משנהו גיל לין להמשיך את הדיון בשמו. הפגישה עם לין נקבעה ליום ב' ה-10 לאוקטובר בבית התנועה.
  
הלוואי ותהיה זו שנה של תקווה, לך, מאור בני האהוב, לכן, סיון וסיטאר אהובותיי, ולכולנו.
  
נכתב בתאריך
28/9/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו