עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

חינוך להטלת ספק כצורך לאומי קיומי

קונפורמיות המוליכה לעתים קרובות לקיפאון מחשבתי מהווה סיכון קיומי לכול חברה, כולל מדינת ישראל והקיבוץ


הנטייה הטבעית של רובנו היא להתיישר עם דעת הרוב. הספקנים ואולי גם המציאותיים שבינינו מניחים במידה של צדק שעדיף לטעות עם הרוב מאשר לצדוק עם המיעוט. והסיבה מוכחת על פניה. אנשים הנוקטים בדעת המיעוט סובלים לעתים קרובות מבידוד חברתי ומסכנת פיטורים ממקומות עבודתם. במשטרים טוטליטריים הם יכולים למצוא את עצמם בסכנת חיים ממש. כך היה ברוסיה הסובייטית וכך היה גם בגרמניה הנאצית. ברוב המקרים לא כדאי לאזרחי המדינה לנקוט בעמדות מיעוט המנוגדות לעמדות השלטון.
  
כולם יודעים זאת, חלק קטן גם מרגיש ידיעה זאת, והתוצאה ידועה. מעטים יוצאים נגד הקונצנזוס וגם בתוכם יש לא מעטים ששומרים את עמדותיהם האופוזיציוניות לעצמם.
  
לעתים קרובות עמדות הרוב משקפות תפיסות לאומיות או לאומניות בעוד עמדות המיעוט נותנות ביטוי לרצון לקיים את העיקרון האוניברסלי של שוויון ערך האדם ושוויון ערך העמים.
  
עמדות הרוב נשמעות ברמה ובקול גדול בעוד עמדות המיעוט נאמרות לעתים קרובות "לתוך השרוול" או מביאות את עצמן לידי ביטוי בכלי תקשורת דלי פרסום. והתוצאה - התומכים בעמדות הרוב גדל בעוד התומכים בעמדות המיעוט נשאר יציב או אפילו קטן.
  
מימוש שמירה על העיקרון של כבוד האדם וחירותו מחייב להביא לידיעות הציבור את העמדות השונות העומדות לעתים קרובות בניגוד האחת לשנייה. יש להציג את העמדות השונות בלי סינון או פרשנות של ההנהגה. אני מתכוון עמדות נטו המוצגות על ידי התומכים בהן. הנהגות של מפלגות או ארגונים חברתיים אינן אוהבות וזאת בדרך ההמעטה להביא בפני החברים השייכים לארגון את העמדות המנוגדות לעמדותיהן. אני מניח שכול מי שעמד אי פעם בראש ארגון חברתי או רעיוני נתקל בתופעה ונדרש להחליט כיצד ינהג. ברצוני להביא שתי דוגמאות הלקוחות מעברי האישי כדי להמחיש את הקביעות האלה.
  
בשנת 1968 הייתי מזכיר בקיבוץ עין שמר. המזכירות החליטה להזמין להופעה בקיבוץ שלנו את מנחם בגין שנחשב אז לגדול מתנגדיה של התנועה הקיבוצית ושל השמאל על כול גווניו. הנהגת התנועה שלנו לא ראתה בעין יפה את היוזמה של מזכירות הקיבוץ שלנו. אבל אנחנו החזקנו בדעה שזכותם של חברי הקיבוץ לשמוע את עמדת היריב מכלי ראשון ולא לאחר שעברה פירוש וסינון של פעילי המפלגה והעיתונות התנועתית.
  
גם כאשר התנהל בקיבוץ שלנו הוויכוח על השינוי באורחות החיים, נהגו תומכי הקיבוץ השיתופי להזמין להופיע בפני חברי הקיבוץ חברים מקיבוצים שונים, כולל כאלה המתנגדים לעמדותינו. וזאת כדי לאפשר לחברי הקיבוץ העומדים בפני החלטות קשות לגבש את עמדותיהם תוך הסתמכות על ניסיונם של חברי קיבוץ שונים שעברו את השינוי.
  
לצערי, חלק מתומכי השינוי בקיבוצנו בחרו שלא לבוא למפגשים אלה כדי לשמוע את דבריהם של נציגי הקיבוצים שנתבקשו לספר את הסיפור שלהם.
  
***
  
שתי התופעות הבאות לידי ביטוי בדוגמאות שהבאתי בשורות למעלה הן אופייניות. הנהגות לא מעוניינות בדרך כלל לאפשר לחברים "הפשוטים" לשמוע את עמדות היריבים הרעיוניים שלהן מבלי שאלה יעברו סינון ופירושים על ידי נציגיהן או הדוברים מטעמם. והכלל השני הוא שלעתים קרובות כאשר אדם מעריך שהעמדות שישמעו על ידי האדם השני נוגדות את עמדותיו, הוא בוחר שלא לשמוע את עמדות היריב כדי לא לערער את האמונה בתפיסותיו הקודמות בהן הוא מחזיק לעתים במשך תקופה ארוכה.
  
קונפורמיות המוליכה לעתים קרובות לקיפאון מחשבתי מהווה סיכון קיומי לכול חברה, כולל מדינת ישראל והקיבוץ. עידוד האזרחים להטלת ספק, לשאול לטעם ולהצדקת החלטות ונוהגים קיימים, הוא חיוני ביותר לכול חברה אנושית, כולל הקיבוץ.
  
מכאן שמטרה מרכזית של החינוך בבתי הספר הוא להיאבק בתופעות אלה באמצעות התמודדות עם דעות שונות לעתים כאלה הנוגדות את עמדותיהם של האנשים העומדים בראש המערכת המדינית והחינוכית להן כפוף בית הספר.
  
המקרה של תאיר קמינר המעוניינת לתרום לחברה הישראלית באמצעות הליכה לשנת שירות אבל מתנגדת לשרת בצה"ל מהווה דוגמה מצוינת לנושא עליו חיוני לדון עם התלמידים ערב גיוסם לצה"ל.
  
האם גם אורי הייטנר מסכים לעמדה זאת?
  
נכתב בתאריך
12/9/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו