עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על מסעם של עולי עיראק בפוליטיקה של השמאל ועל יוסי ביילין כמלבין של פואד; על ההברזה של עכנאי ועל גל גיליונות "מאה המשפיעים" המציפים אותנו ערב החגים
  
רגע של עדתיות
  
זה היה ב-1992, ערב הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה לכנסת ולראשות המפלגה. הייתי אז עורך שבועון "קיבוץ", עיתון התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם), שהמחוז שלה במפלגת העבודה היה הגדול והמאורגן ביותר.
  
ערב הבחירות הפנימיות, מערכת העיתון הייתה כמרקחה. חברי כנסת מכהנים ומי שחלמו לכהן ביקשו ראיונות.
  
על רקע זה הזמין אותי פואד בן אליעזר לשיחה: הוא תהה לגבי שורשיי בעיראק וסיפר על שלו. השיחה תובלה בערבית עיראקית והתנהלה ברוח טובה. כצפוי, הוא ביקש ראיון בעיתון שלפני הפריימריז.
  
בינתיים הבקשות לראיונות הלכו והצטברו. בימי אחרית בית "דבר", שם הופק העיתון, גודלו היה 16 עמודים בלבד. לא היה תקציב ליותר. החלטנו, במערכת, שראיונות ייעשו רק עם המתמודדים לראשות המפלגה: רבין, פרס, אורה נמיר וישראל קיסר. עם חברי הכנסת פתרנו את זה בכך שחברים המכירים ומוקירים את המתמודדים, יכתבו עבורם מכתבי המלצה. זאת היתה הדרך להיחלץ מזה. ראיון עם פואד לא היה.
  
פואד לא שוכח
אנחנו בפתחו של קיץ 2000, קצת אחרי היציאה החפוזה מלבנון. קיבוצי הגדר כמרקחה. היתה דאגה רבה – מוגזמת בדיעבד - בשל המצב הביטחוני החדש. חזבאללה עכשיו קרוב וזה מפחיד. שרים הגיעו בזה אחר זה לקיבוצים כדי להרגיע.
  
גם פואד, שר התקשורת דאז, הגיע לישיבה של מזכירות ראש הנקרה. בדרך הוא החליף צ'פחות עם כמה מהוותיקים, אותם הכיר מימי שירותו כמפקד יחידת המיעוטים באזור, באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת.
 
בן אליעזר. הריאיון שלא היה
  
כמה אירוני לימינו: מיד עם היכנסו למזכירות, קיבל פואד טלפון מהרדיו, בבקשה שיגיב על הסתבכותו של ידידו הנשיא עזר וייצמן בפרשת הכספים שקיבל מהמיליארדר אדוארד סרוסי, פרשה שחיסלה את חייו הציבוריים של וייצמן, הגם שלא הוגש בה כתב אישום. וייצמן, למי ששכח, הקים ב-1984 מפלגת מדף בשם "יחד" (שאוחדה בהמשך עם העבודה), ממנה המריא פואד, שהיה מספר שניים בה, אל הקריירה הפוליטית שלו.
  
פואד סיים את שיחת הטלפון, יצא מחדר המזכיר אל חדר הישיבות וראה אותי: לפני שאמר שלום, הוא נעץ בי מבט חודר ואמר בכעס: "אני עוד זוכר שלא רצית לראיין אותי". שמונה שנים הוא בצמרת הפוליטיקה וזוכר פרט שולי כזה.
  
נחרדתי. אולי זאת מכת פתיחה שתקבע את תוכן השיחה עם המזכירות, בבחינת "אל תבקשו ממני כלום". אמרתי לו: "פואד, זה עיתון קטן, לא היה מקום," אך הוא היסה אותי.
  
לשמחתי, השיחה התנהלה בסדר. עיקר דבריו היה שלא נדאג, העניינים תחת שליטה. אולי קיבלנו משהו בתחום שיפור תשתיות לצורך שדרוג התקשורת, כבר אינני זוכר.
  
כריתת ראש בלייב
הג'ננה שחטף יוסי ביילין בעוד גופתו של פואד חמה, היא ג'ננה של ילד שלקחו לו את הצעצוע האהוב. ילד שלוקחים לו את הצעצוע יוצא משליטה. הוא בועט, צורח, חובט, לא עושה חשבון. ביילין היה זקוק לנקמה כאן ועכשיו, על מה שקרה לפני 13 שנה. האיש שידע לחסל יריבים בנעיצת סיכה מדויקת, באמצעות עיתונאים מקורבים, מבלי להותיר עקבות, ביצע לפואד המת כריתת ראש נוסח דאעש - בשידור חי, בלי עריכה. זהו מעשה של מי שעתידו מאחוריו ואין לו עוד מה להפסיד. את ההתפרצות הזאת של ביילין, מי שרקח דילים פוליטיים ו"תרגילים מסריחים", אי אפשר להסביר אלא על בעלבון אישי צורב. הניסיון לשווק את זה כאמירת אמת מצד מי שפיו וליבו שווים - לא תפס.

ביילין. כשלוקחים צעצוע
  
הצעצוע שלקח פואד מביילין שתיארו כ"פְרָח" שכונתי, היה הפוליטיקה. הוא דחק אותו למקום לא ריאלי ברשימת העבודה לכנסת ב-2003, בעזרת מאגרי הקולות שלו. זה היה אקט של "רק לא ביילין". ב"הארץ" נרמז (2.9) ששר הביטחון פואד נחשף לשיחה של ביילין עם בכירים פלסטינים שבה הוא "לכלכך עליו" והחליט לעשות לו סיכול.
  
ביילין, שהתמחה בעבודתו האקדמית במלחמת הדורות במפלגת העבודה (ספרו "בנים בצל אבותם" עוסק בכך), נקלע למלחמת עדות והפסיד בה. הפושטק מהשכונה הביס את בן האצולה של מפא"י. הפסד מעליב בשכונה הלבנה שלנו.
  
שני עיראקים יצאו לדרך
ביילין, כמו עמיתתו יעל דיין, לא כיבדו את דחיקתם לתחתית הרשימה בעבודה ועברו במהלך חפוז למרצ, שם דאגו לסדר להם נחיתה רכה - הזיזו את מי שהיה צריך להזיז כדי לקדמם ברשימה. מהלך דומה אימץ מקץ כמה שנים שמעון פרס, מורו ורבו של ביילין. הוא לא כיבד את הפסדו בפריימריז לפרחח אחר - עמיר פרץ ("הפלנגות מצפון אפריקה", קרא לעמיר וחבריו, אחיו של פרס) - וערק לקדימה.
  
ביילין לא נכנס לכנסת בבחירות 2003. מיקומו (11) לא הספיק לכך. את זמנו הוא הקדיש מעתה להקמת שלד פוליטי בשם "שחר" (שלום, חינוך, רווחה), אשר חבר למרצ, שעל ראשותה התמודד מול רן כהן - אם תרצו, הפואד המטפורי של מרצ - וניצחו.
  
לפואד ורן כהן, שניהם עיראקים, פרקי ביוגרפיה דומים. לשניהם יש עבר קיבוצי - לרן ארוך בהרבה - שניהם היו קצינים מצטיינים, שניהם החלו את דרכם במפלגות אחרות: פואד בעדתית (תמי), רן בצפונבונית (רץ) ושניהם התדפקו על דלתות של מפלגות שהסכימו לקבלם, אבל לא לראש הרשימה. בהצבעות, שניהם אכלו הרבה חרה מחברי הקיבוצים, חרף קשריהם עימם. במרצ עבדו קשה כדי למנוע מרן כהן את הראשות וגם הפסידו הרבה בגלל זה, בהישארם מפלגת נישה צפונית. פואד, לא כמו רן כהן, שהקפיד לדפוק על הדלת בנימוס ונידחה, פרץ אותה בכוח והיה לזמן קצר ליו"ר.
  
פוסט הבהלה לזהב
  
ביילין, בנאום התוכחה שלו על פואד הקפיד לתארו כפוליטיקאי של רחוב ושל צ'פחות; של מי שמקבל החלטות בשיחות עם השכן בדרך לריקון פח הזבל. זאת כמובן לא הפוליטיקה של ביילין, שהיא שקולה, רציונלית, מחושבת, לא נעשית ברחוב אלא במלונות ממוזגים. של אוסלו, למשל: שם הכול מדוד ונבחן, הרחק מרגשות וממרחץ הזעה המקומי. זאת הפוליטיקה שהבטיחה "מזרח תיכון חדש"; ודילוג "בקפיצה אחת מעל תהום הסכסוך".
  
אלא שמרוב ידע והכרת ערך עצמית, איש לא חשב לשאול מה יהיה אם לא עוברים את התהום בקפיצה אחת, כפי שאכן קרה; מה יהיה אם ההליכה על כל הקופה תיכשל, כפי שאכן קרה; כי אם יש סיבה מרכזית שגרמה לציבור לא להאמין עוד בסיכוי לשלום ולברוח ימינה, היא טמונה בכישלון הזה. ביוהרה שבה התנהלו המהלכים; בהתייחסות אל חללי הטרור כאל "קורבנות השלום" ולגיוס השהידים בנאומי ערפאת כאל אילוץ פלסטיני פנימי. היא התבטאה בכזב של טאבה לפיו חסרו שבועיים להשגת הסכם; בסיפורי "הסכם ביילין אבו מאזן" שאבו מאזן מכחיש כי חתם עליו (טלוויזיית הרש"פ, 28.5.99); ביצירת בהלה לזהב - הנה בא ה/שלום - שאחריה, באין זהב, כל הכלים נשברו ואנשים כבר לא מוכנים לאספם. מה שחסר בפוליטיקה של ביילין, הוא דווקא הדבר שהיה אצל פואד ועורר את לעגו של ביילין עליו: זהו הצורך להרגיש את הרחוב. הפלסטיני במקרה הזה.
  
את פצעי הפוליטיקה הזאת של ביילין וחבריו, השמאל הישראלי מלקק עד היום ועוד ילקק זמן רב. זאת לא תעודת זכאות לממשלה, זה הסבר חלקי לפחות, למה הציבור לא שש להתגייס נגד מדיניותה. פואד היה פוליטיקאי רב תככים. לא צח בכלל. האגרוף ששלף ביילין מתחת לחזות הקטיפתית, כדי לחבוט בו, הפך, בלא שהתכוון, למלבין של פואד.
 
מאה האנשים המשפיכים
  
למקרא גיליונות "מאה האנשים המשפיעים של השנה" שטורח כל עיתון שמכבד את עצמו להוציא - מצעד שאין לדעת מה הקריטריונים לדירוגו, זולת הרצון לייצר תחרות כדי למכור עוד חומר שאת רובו לא נקרא, אך הוא עוזר ל"משפיעים" להתהדר בו - בא לי להוציא את גיליון "מאה האנשים המשפיכים של השנה". הוא ידרג את אלה שמשחיתים את זמנם על הפקת החומר המיותר הזה, ואת זמננו - על קריאתו.
  
עכנאי בוגד במורשת
  
בינתיים זאת רק שמועה שרצה ברשתות החברתיות וזוכה לתפוצה ויראלית. אך אם היא תתברר כאמת, היא עלולה לחולל תזוזות טקטוניות במדפי ארון הספרים היהודי. השמועה היא - קשה להאמין - שעכנאי עזב את התנור ועבר למיקרוגל.

תנורו של עכנאי. המיקרו בדרך
  
תגובות לתגובות
  
א. כתבתי נגד הפרדה מגדרית בבריכה של קיבוץ סער. יאיר בוימל (1.9) הפך ביקורתי זאת למלחמת עולם נגד קיבוצו. אין מלחמה כזו. בסופו של דבר בוימל מודה שההפרדה נעשית מטעמי מחיר ועל זה בדיוק הלנתי. שוויון מגדרי הוא עניין בסיסי. לא הכל כסף. התנגדותי להפרדה מגדרית לא הופכת אותי ליהודופוב. זהו שיבוש מונחים מוחלט.
  
ב. יאיר נא ג. שפירא דרכו של סומא ויראה לי היכן דימיתי, כדבריו, את חברי הקיבוץ לכינים ומהיכן הציטוט שהביא בשמי: "או אידיאולוגיה קיבוצית, או קפיטליזם חזירי".
נכתב בתאריך
8/9/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו