עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
השומר הצעיר
יש מקומות שבהם כמעט לא נראים נערות ונערים לבושים בחולצות כחולות, חולצותיהן של חלק מתנועות הנוער. בלולאות הקטנות, שבהן מושחל החוט, בחולצותיהם של מהם שלובשים אותן לא רואים שרוכים לבנים. כשאני רואה את חניכי תנועות בני עקיבא והצופים ותנועות אחרות שאינני מכיר את שמן, אבל מניח כי התלבושת האחידה של קבוצות שונות הן תלבושתן, אני תוהה ושואל עצמי, לאן נעלמה תנועת השומר הצעיר ומדוע היא נאלמה. ואם רואים ואם שומעים אותה - אני מתנצל בכנות, מעומק הלב, בפני חניכיה הנפלאים של תנועה, אשר גם אני נמניתי עמם בעבר.
  
היוצרות התהפכו
יאיר אמר פעם, שהעובדים השכירים מגיעים לעבוד במפעל של הקיבוץ (שעם הזמן הועבר חלק הארי של הבעלות עליו לבעלות חיצונית) עם מכוניות והקיבוצניקים שעובדים בו מגיעים אליו עם "אופניים מפונצ'רות". לפני זמן קטן ראיתי, בזה אחר זה, שלושה "פועלים שכירים", שניים בדרך לביתם ואחד למקום עבודתו, רוכבים על אופניהם, ושניים מהעובדים במפעל נוסעים במכוניותיהם הפרטיות. מי השתנה יותר - הזמנים או האנשים? אולי, פשוט, באופן טבעי התהפכו היוצרות ותפקידם של האנשים בדימוי.
  
רגע חמוד ומרגש
זה נראה כל כך חמוד, כל כך יפה. כל כך נוגע ללב. כמו פרפרים. הם זוג נשוי. שניהם לוקים בתסמונת דאון. היא עובדת בבית קפה, הוא- בחומוסיה. מקומות העבודה שלהם נושקים זה לזה, כמו השפתיים שלהם, בנשיקת הפרידה המרגשת. מדי פעם הוא קופץ אליה לדקה או דקתיים. מחבק אותה, מלטף, מתייחד אתה לרגע אינטימי כשהם עטופים, שקופים, בבועת אהבתם. הם לא מתעלמים מסביבתם, אבל הם ניחנים ביכולת מופלאה, מעוררת קנאה או הערצה (האמת? את שתיהן!) לחיות את הרגע בטבעיות, בזרימה. אחת היא להם הם המקום הומה אדם או חצי ריק. עבורם הם עולם ומלואו- אהבתם.
  
איך אולגה הכניסה לי קטנה
על התג שהיה ענוד לה על החולצה היה כתוב שמה: אולגה. על פי חזותה היא נראתה, סליחה על התיוג ועל ההכללה, מזרחית. הסקרנות הניעה אותי לשאול, כדי לאשש או לשלול, האם היא רוסייה. בעצם השאלה הפלתי עצמי אל הבור שכרה במקומותינו הסטריאוטיפ לפיו אולגה הוא שם רוסי. רוסי? האומנם? לא בהכרח. הנה ההוכחה. פעם פגשתי - באותה רשת שיווק- אולגה אחרת, תושבת אחד מהכפרים הערביים בצפון הארץ. "איך אני נראית לך?" השיבה בשאלה, ובטרם הספקתי להסס, להסמיק ולגמגם, היא אמרה : "אני מרוקאית". "גאה?" שאלתי. "ברור", השיבה. לפני שהחלטתי להתנצל על השאלה הטיפשית, הסטריאוטיפית, היא הורידה עצמה מהמלגזה, שעליה עלתה כדי להביא לי מאחד המדפים את המוצר שביקשתי, ואמרה "בבקשה אדוני" ובעודי מוסיף להסס האם להתנצל היא חייכה חיוך חמוץ-מתוק-מריר ואמרה "אני מרוקאית שגאה לשרת גם אשכנזים".
  
ראשונים - לא תמיד אנחנו
כבר לא ראשונים. לא עוד. לא אנחנו. מיקומנו לא גורע כהוא-זה מזכותנו לחיות את חיינו ללא הרעל והארס הניתזים כלפינו בכלל ובאחרונה, עם העלאת סוגיית המיסוי של הקיבוצים, בפרט. לא עשקנו. לא גזלנו. לא חטאנו. לא פשענו. לא מגיעות לנו זכויות יתר אבל ודאי לא מגיע לנו שיישללו מאתנו זכויות יסוד.
  
פינת הילדים
בבת אחת ושתיים
קלעתי ללי צמתיים
והחיוך הדק על השפתיים
נשאר לה כמעט שעתיים
  
שורה תחתונה
לא הביישן למד. אתם מספרים לי?
נכתב בתאריך
7/9/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו