עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (101) / בוא ונפקפק ביאוש


קידמה מונעת על ידי היכולת לשאול שאלות חדשות            אלברט איינשטיין (פראפראזה)

בטור האחרון סיפרתי על שירים ששואלים שאלות לא רציניות. לא כל השירים כאלה. לפיטר פול ומרי למשל יש שיר קסום בשם "בסופו של היום". הינה תרגום חופשי לאותו שיר. (למילות השיר במקור, לחצו כאן. לביצוע ביוטיוב לחצו כאן. לביצוע בצירוף תמונות לחצו כאן).

 

בסופו של היום / עברית: חן יחזקאלי

אמור נא לי בני מדוע תרעד?
בודאי כמו כולם גם אתה מפוחד.
האם זה הסער שעורר חרדתך?
האם יעזור אם אהייה לצידך?
אני כאן איתך.

ואם את ידך לתוך ידי כך תתחוב
בסופו של היום אולי יהיה טוב.

האם תשאלני לסיבת עצבוני?
עולם עצוב אני מוריש לך בני.
מדוע כה עמוקה האיבה?
מדוע המציאות כל כך כאובה?
אין לי תשובה.

ואם את ידך...

מה פשר החיוך שעל פניך זוהר?
האם תדע סוד שאין יודע אחר?
האם תדע יותר מזקני כל העיר?
התראה את שאנו עומלים להסתיר
במבטך הבהיר?

ואם את ידך...

אני מודה: השיר הזה עושה לי צמרמורת בכל פעם שאני שומע אותו או מזמזם אותו לעצמי. שאלות רציניות עושות לי את זה. כבר אמרתי שבאנגלית "שאלה" היא מילה קרובה ל"חיפוש" (quest) ובעברית ל"משאלה" (אותו שורש), אבל זה משהו ששווה לחזור עליו ואף בהדגשה: שאלה היא ביטוי לחיפוש שהוא ביטוי למשאלה. למשל בישראל, ערב הבחירות, שואלים מי ראוי להנהיג, שאלה שהיא ביטוי לחיפוש אחר איש חזק, שהוא ביטוי למשאלה להיות מלוכה, שהיא ביטוי ליאוש. ואין שואלים מהי הפרוגראמה העדיפה, שזו שאלה המבטאת את החיפוש אחר רעיון מוסכם לחלצנו מן המבוי הסתום, שהוא ביטוי למשאלה להגיע להסכמה שכזאת, שהיא ביטוי לתקווה. או, אם ניקח דוגמא אחרת, בישראל משיבים על השאלה, האם יש או אין עם מי לדבר, שהיא ביטוי לחיפוש אחר תירוץ שלא לקיים שיחות שלום (כי כולם יודעים שאין עם מי לדבר), שהוא ביטוי למשאלה שיהיו לנו נסיבות מקלות במשפט ההיסטורי שידון בשאלה מדוע נחרבה ישראל, שהיא ביטוי ליאוש. ואין שואלים מה ניתן לעשות בהינתן שאין עם מי לדבר, או מה ניתן לעשות על מנת שיהיה עם מי לדבר, שזו שאלה המבטאת את החיפוש אחר דרכים לקדם את המשא ומתן, שהוא ביטוי למשאלה להגיע לשלום, שהיא ביטוי לתקווה. או, אם ניקח דוגמא אחרונה, שואלים, אם יהיה הסכם קבע, אילו התנחלויות נצטרך לעקור, שהיא ביטוי לחיפוש אחר שתי מדינות טהורות מבחינה אתנית, שהוא ביטוי למשאלה לקיים שתי מדינות שהן למעשה שני גטאות, שהיא ביטוי ליאוש. ואין שואלים מה יהיה מעמדם של הישראלים (או הפלסטינים) התושבים בפלסטין (או בישראל), שזו שאלה המבטאת את החיפוש אחר שתי מדינות-לאום נורמאליות, שהוא ביטוי למשאלה להגיע לקוממיות לאומית הדדית, שהיא ביטוי לתקווה.

מאור בני האהוב הוא חסיד של דת האוטנטיות: אם חשים יאוש, אז יש לבטא יאוש. איני מסכים: כי תמיד אפשר לפקפק ביאוש. זה אפילו לא דורש להניח תקווה: די שנהיה מוכנים להניח שהיאוש אינו ודאי. ולו משום שיודעים שהיאוש הוא נבואה שמגשימה את עצמה. בוא, אתה ואני, מאור אהובי, נהיה אנשים - לא המבטיחים תקווה, אלא - המפקפקים ביאוש.

נכתב בתאריך
6/9/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו