עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (100) / את פתח לו

 

מי אוהב אותך יותר ממני? /  מיכה שטרית

 

מאור בני האהוב אוהב לשאול שאלות. חלק מן השאלות שלו מוזרות מאוד, כאלו שקשה לשער מניין הן באות ולאן הן הולכות, כמו למשל השאלה, אם יכולת לבחור, אבא, מה היית מעדיף להיות, כשף מים או כשף אויר? לפעמים אלו שאלות נוקבות: אבא, למה יש מלחמות? לפעמים אלו שאלות המשך, למשל, לאחר ששמע שאנשים נלחמים על אדמה: מה, אבא, חסרה אדמה בעולם? ולפעמים שאלות מפתיעות, כמו זאת, שבשמונה בערב הוא שואל אם עכשיו בוקר או צהריים.

 

הניסיון שלי מלמדני שלמצוא שאלות טובות זה קונץ לא קטן. למשל יש שירים של שאלות, וכמעט תמיד אלה שאלות לא טובות. השיר הידוע ביותר הוא של בוב דילן, כמובן, "התשובה נישאת עם הרוח". כמה דרכים צריך בנאדם ללכת עד שיקראו לו בנאדם? מעל לכמה אוקקינוסים צריכה יונה לעוף עד שתנוח בחול? וכולי. אלו כולן שאלות רטוריות, כלומר, הן לא באמת שאלות. בדרך כלל שאלה רטורית באה לומר את התשובה לה: כמה? אני אגיד לכם: יותר מדי. או "שכשנבוא" של א. קונדיס בתרגום עלי מוהר: לאן נמשכת המסילה? זו שאלה שטותית: תסתכל בלוח הרכבות. או: לאן הולכת התפילה? גם זו שאלה שטותית: איש אינו יודע. או השיר של מיכה שטרית ושל ארקדי דיכדוכין (זכויות לעזרא דלומי), ששם יש רשימה של שאלות שהכותב אינו מתעניין באף אחת מהן חוץ מזו: מי אוהב אותך יותר ממני? ולמעשה גם זו שאלה רטורית כי הוא רוצה לומר: אף אחד. ולמה זה חשוב לו לומר שאף אחד אינו אוהב אותה יותר ממנו? כי הוא חושב שזה מה שישכנע אותה לחזור אליו. מדהים מה שאנשים מבוגרים מאמינים בו, לפעמים. אבל אולי המדליה שייכת לרותי ספרוני בשירה הנודע, "בשמלה אדומה ושתי צמות", ששם יש ילדה ששאלה למה, ובכל העולם לא היה מי שידע את התשובה. כבייכול אף אחד לא ידע את התשובה כי זו הייתה שאלה כל כך קשה. האמת היא שאף אחד לא ידע את התשובה כי "למה?" אינה שאלה, היא רק מילת שאלה. כמו בבדיחה הידועה של הגשש החיוור: "מה כמה?" (ובהקשר הנוכחי: למה מה?). תארו לכם שבמקום השאלה, מי האיש חפץ חיים, היה הפסוק שואל רק: מי? בוודאי תסכימו איתי שכל העסק הזה פשוט לא רציני. ולכן אני מבקש לתקן את עצמי: הקושי הוא לאו דווקא בלשאול שאלות טובות. הקושי הוא בלשאול שאלות ברצינות. כלומר, לשאול שאלה שאתה ברצינות מתעניין בה. זה לא קל בכלל.

 

אני עצמי חסיד של שאלות מן הסוג שאני קורא לו שאלות מכון התקנים. מכון התקנים תפקידו להציב סטנדרטים מינימום – כמו משרד הרישוי. יש שני סוגים של שאלות, השאלות של האידיאולוג הגדול בהנהגת התנועה הלאומית, והשאלות של הפקיד הקטן במכון התקנים. הראשון שואל, מהי המדינה האידיאלית? השני שואל, מהי המדינה הנסבלת? הראשון שואל: לאן אנו רוצים להגיע? השני שואל: מה נדרש כדי שנוכל להתחיל לזוז? הראשון שואל: מיהו האדם הטוב? השני שואל: מיהו האדם ההגון?

 

מובן מאליו שאנחנו צריכים את שניהם. וגם ששניהם צריכים זה את זה: למשל, לפעמים, כדי שנוכל להתחיל לזוז, צריך שנדע לאן אנו רוצים להגיע, למרות שברוב המקרים אפשר גם בלי זה. ולפעמים, כדי שנוכל לברר לאן אנו רוצים להגיע, צריך קודם כל לזוז. בישראל לא שואלים לא את השאלה האידאולוגית ולא את שאלת מכון התקנים. זה מדהים. וככה בכל החזיתות ובכל העניינים: יחסי רבנות ושררה, יחסי יהודים ובני דתות אחרות במדינה, הסכסוך הישראלי פלסטיני, הכל: לא לאן אנו רוצים להגיע ולא מה נדרש כדי שנוכל סוף סוף לזוז. ככה זה בעם וככה זה בהנהגה. פשוט לא שואלים שאלות וחסל.

 

מאור בני האהוב שאל אותי פעם, למה בנימין נתניהו לא רוצה שלום. זו שאלה רצינית בעיניי. אפשר לשאול אותה על כל מנהיגינו, כולל הנהגות התנועה שלנו היקרה, התנועה הקיבוצית. באנגלית המילה "שאלה" באה משורש "חיפוש" ובעברית משורש "שאל" שזה רצון. ובאמת מי שאינו שואל אינו מחפש ואינו מבטא רצון בשיפור המצב. לפעמים, מאור בני האהוב, זה בגלל שהוא חושב ששיפור אינו אפשרי כי אנו לאחר יאוש, ולפעמים כי אנו במצב הכי טוב שיש. במקרה הראשון הוא בדיפרסיה ובשני הוא במניה. זה לא סוד, מאור אהובי, שישראל שרויה, העם וההנהגה יחדיו, במניה דפרסיה. ורק לא רואים את הדיפרסיה כי עושים מניה, כי מבלבלים בין מניה לאופטימיות.

  

 

נכתב בתאריך
30/8/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו