עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

זיכרון מנחצ'ה

כאקורדיוניסט, השיר הראשון שלו של נחום הימן שלמדתי לנגן היה "ניצנים נראו בארץ", שהיה בקיבוצי חלק ממסכת חג הפסח בקיבוצים
  
יש לי זיכרון מלפני כמה עשרות שנים. אירוע (יובל? עצרת?), שנערך כמדומני באתר פתוח, אי שם בעמק יזרעאל. על הבמה היו חברי "חמישיית גלבוע", אחד מההרכבים הכי מזוהים עם נחום "נחצ'ה" היימן. הגעתי כמה דקות לפני תחילת ההופעה, ועוד היו עסוקים ב"בלאנס". היימן , שלא סמך כנראה על מקצועני הסאונד, התרוצץ בין השורה האחרונה של הכיסאות - שם הקשיב לנגינה של כל אחד מהכלים בנפרד דרך מערכת ההגברה - לבין עמדת הסאונד ליד הבמה, שלהם הוא צעק הוראות, להגביר או להנמיך את העוצמה.
  
אם להזדקק לשיח השבטים ששולט היום בציבוריות הישראלית, היימן היה הכי אליטה אשכנזית. לא רק שמו וחזותו - הוא היה יכול לככב בלי בעיה בסרט על יהודי מזרח אירופה - אלא גם ובעיקר הביוגרפיה שלו ומאות הלחנים שכתב. השם שכולם הרשו לעצמם לקרוא לו, "נחצ'ה", שידר פמיליאריות פלמ"חאית. למרות שאת רוב חייו לא חי בקיבוץ, הוא זוהה באופן מובהק עם התנועה הקיבוצית. התחנך בקיבוצים (כפר המכבי, נען), ולמד מוסיקה ממי שעיצבו את הזמר ואת החג העברי והקיבוצי - דוד זהבי (נען) ומתתיהו שלם (רמת יוחנן). שני הגופים הראשונים איתם עבד ושפרסמו את שמו היו הגבעטרון, וחמישיית גלבוע שהקים. רבים משיריו הידועים נכתבו למילים של משוררים חברי קיבוץ, בראשם כמובן נתן יונתן ("חופים", "אניטה וחואן") ורחל שפירא ("כמו צמח בר") וגם - למי שזוכר - זאב חבצלת. גם הכלי שניגן בו - אקורדיון - מזוהה עם הקיבוץ, הפלמ"ח והשירים הרוסיים שרווחו בהתיישבות ובתנועות הנוער.
  
השיר הראשון שלו שלמדתי לנגן היה "ניצנים נראו בארץ", שהיה בקיבוצי חלק ממסכת חג הפסח, שלו העניקו כזכור בקיבוצים "טוויסט" אביבי. כבר בשיר זה - מיצירותיו המוקדמות - ניכר תחכום הרמוני, שילך וישתבח עם השנים. אבל חשוב יותר - התחבאה שם בין הבתים מלודיית-ביניים, עם סולו של חליל-צד, ואריאציה על הלחן המקורי שהיוותה בעצם שיר יפהפה בפני עצמו. בטכניקה זו הוא השתמש גם בשיר נוסף מאותה תקופה - "לאן נושבת הרוח". הרושם שנוצר הוא שלצד המלודיה שמשרתת את הטקסט, המלחין מוסיף קטע ללא מילים שהופך לחלק בלתי נפרד מהשיר, ומחייב אותנו, הנגנים המלווים, לנגן אותו במדויק כמו במקור.
השירים של היימן מוכרים ואהובים, אבל בערבי שירה בציבור תשמעו אותם הרבה פחות מ - למשל - שיריה של בת דורו נעמי שמר (היימן, יליד שנת 1934, היה צעיר ממנה בארבע שנים). הסיבה היא שלא כל שיר מתאים ל"שירת רבים". השירים שכתב היו כל דבר חוץ מפשוטים ופשטניים. הלחנים שלו מורכבים, מאתגרים, עם מעברים בלתי צפויים והרמוניות מפתיעות. לא במקרה מצאו את מקומם דווקא ברפרטואר של חבורות זמר רבות, כשהמעבדים משכילים לצבוע מחדש את יצירותיו.
  
כשמסכמים את פועלו המוסיקלי של היימן שמורה הבכורה לשירים שהלחין, אבל לא פחות חשובה הייתה היוזמה שלו לשימור הזמר העברי בראשיתו ושירי תנועות הנוער. הודות ל"שיגעון" שלו, שהקדים את זמנו, ניצלו מתהום השכחה עשרות רבות של שירים שהיו פופולאריים בדורות של הורינו וסבינו, ונותרו רק כזיכרון עמום.
  
רבים כתבו שמצבו הכלכלי בשנים האחרונות היה בבחינת "חרפה". איך יתכן, שאלו, שחתן פרס ישראל לא יצליח לגמור את החודש. אני שואל את עצמי מדוע דווקא אמנים שלא הצליחו כלכלית - ויש רבים כאלה- זוכים ליותר רחמים ולתרעומת על כך ש"המדינה לא דואגת להם". מה עם כל היתר ש"נפלו". מה עם כל המסכנים שאנו רואים על המרקע מדי מספר חודשים, כשעומדים לסגור להם את המפעל או לחסל את הענף שלהם על ידי יבוא ("להורדת יוקר המחייה") מתחרה? כנראה שקל יותר להזדהות עם הסלבס. אנחנו חשים שיש משהו לא ראוי בכך, שמי שכתב לנו שירים כל כך יפים יזדקק לרחמים ולתמיכה. אבל היימן כבר נמצא מעבר לכל זה. הבטחתי לעצמי שאצליח לסיים רשימה זו בלי להשתמש במילים "הפסקול של חיינו" אבל הנה קלישאה אחרת, כל כך נכונה - שיריו הנפלאים ימשיכו להיות אתנו: "שירים עד כאן... אבל לכם ולי עוד נשארו מילים..."
  
מחבר
נכתב בתאריך
29/8/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו