עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

עורו, קוראים לדגל
  
הקוד הקיבוצי ניטש והחשבון מוגש לנו אט-אט. אני תוהה אם הקריאה למאבק על גזירות המיסוי תזכה להד
  
בבוקר יום שישי 26.8.2016 נקראנו אל הדגל. התאספנו בחממה בקיבוץ עין שמר כדי לשמוע את דבר התנועה מפיהם של חבר הכנסת, המשנה למנכ"ל, איש הכלכלה הבכיר של התנועה וכמובן גם ראש המועצה האזורית שלנו. שמענו כיצד הממשלה הזאת מתנכלת לחקלאים בתחומים שונים ובמיוחד רוצה לשנות את הסדרי גביית המס הנוהגים בקיבוצים. ובאמת, הגזירות הן קשות.
  
מדי פעם נשמעו מבין תגובות הקהל רמזים לכך שגם לנו כחברי התנועה הקיבוצית יש חלק מסוים במה שקורה לנו בימים אלה. אבל נציגי ההנהגה לא התפתו לקחת אחריות ואפילו כזית למה שקורה לתנועה הקיבוצית בימים אלה. עלינו להיאבק על זכויותינו, לקרוא לחברים להתייצב ולהפגין, לא ניתן לפגוע בנו בכול תחום שהוא, כי הרי הצדק אתנו. כך טענו הדוברים כול אחד בשפתו המיוחדת לו.
  
כול היושבים בתוך הצריף, כולל הדוברים מכירים את חברי הקיבוץ שאינם ממהרים לצאת להפגנות, לחסום כבישים ולהתאמת עם שוטרים ובמיוחד כאשר איננו בטוחים שאנחנו, חברי הקיבוצים, איננו נקיים מאחריות למציאות בה אנחנו חיים בימים אלה.
  
בעבר היה לנו מעמד מיוחד. חברי הקיבוצים נחלצו לכול משימה לאומית, הקימו את הקיבוצים סמוך לגבולות כדי להגן על תושבי הארץ, קלטו חברות נוער כדי לאפשר לנערים שלא היה באפשרות הוריהם להעניק להם חינוך ראוי, חינוך ברמה טובה, ובעיקר ניסינו לעצב חברה אנושית ייחודית המנסה להגשים במציאות היומיומית את הערכים של שוויון ערך העבודה ושוויון ערך האדם. הערבות ההדדית בין כול חברי הקיבוץ הייתה אופטימלית. שלטונות המדינה ידעו להעריך את תרומתה של התנועה הקיבוצית למדינה שבדרך ולאחר מכן למדינת ישראל שקמה. היחס אל התנועה הקיבוצית כולל הסדרי גביית המס הייחודיים היו פועל יוצא של הערכה לתרומה הייחודית של התנועה הקיבוצית.
  
בימים אלה תרומתה של התנועה הקיבוצית לחברה הישראלית דלה, לאחר שהפכנו לקיבוצים דיפרנציאליים הקוד הפנימי של מרבית חברי הקיבוצים השתנה: במקום איזון מאפשר בין רצונותיו של הפרט לצרכים של הכלל, הפכנו לחברה בה כול אחד אמור לדאוג לעצמו ורק בשוליים לחברה בתוכה הוא חי. החברה הסובבת אותנו רואה ומבינה. וכול זה בנוסף לכך שאנחנו נתפסים כיורשים לגיטימיים של מפא"י ההיסטורית (שנעלמה כבר לפני עשרות שנים) ושל האשכנזים גונבי הילדים התימנים אי שם בתקופה של ראשית המדינה.
  
בימים אלה, בנוסף לעוולות הדמיוניות אותן אנחנו נושאים על גבינו, הפכנו למתחזים הנושאים לשווא את התואר של התורמים לחברה ולמדינה שלא על מנת לקבל תמורה.
  
הסברים מסוג אלה לא נשמעו במסגרת הקריאה לדגל. המנהיגות כאילו שאינה יודעת ואינה שומעת את שמתרחש במציאות של החברה הישראלית. אנשים רגישים לזיוף, להתחזות, ולמציאות בה פיו של האדם וליבו אינם שווים.
  
חברי הקיבוצים אינם שונים בהקשר זה. גם אנחנו מרגישים שהקריאה לדגל אינה מלווה בחשבון נפש פנימי המחייב אותנו לשנות כיוון ודרכי התנהלות. מילים, כולל כאלה המנוסחות על ידי עורכי דין או דוברים רהוטים, "לא עושות לנו את זה", כפי שנהוג לומר בימינו אלה.
  
"קודם כול נעשה בעצמנו לפני שנדרוש לעצמנו" נהגנו לומר בימים בהם הדוגמא האישית היוותה את הקוד המרכזי של ההתנהגות בחצר הקיבוצית. אלא שקוד זה ננטש והמחיר הכואב מוגש לנו בימינו אלה פרוסות-פרוסות.
  
הפגישה הסתיימה. הדגל נשאר בראש התורן מונף על ידי הדוברים מטעם התנועה הקיבוצית. והמשתתפים? הם נעו באיטיות לעבר דלת היציאה, עצובים יותר ונבוכים יותר.
  
נכתב בתאריך
28/8/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו