עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

ג. שפירא כתב כאן כי מאמריי דחפו את כחלון למסות את הקיבוצים המעמדיים ולא ידע שהייתי סוכן סמוי של האוצר בקיבוצים - להלן סיפור העלילה; וגם על גלגול העיניים של קיבוץ סער 
  
מיומנו של מלשינון
  
בשבוע שעבר נחשפתי. עובדת היותי סוכן סמוי יצאה לאור. זה קרה תחילה "בקטנה": ג. שפירא (השם המלא שמור במערכת), פרסם רשימה בעלון עין השופט - קיבוץ בהליכים - בה טען שמאמרים נזעמים ומלאי רוח נקם, שכללו ביטויים כמו "קיבוצים מעמדיים", יצאו החוצה באופן חופשי והגיעו אל הכחלונים. מכאן ועד להחלטת האוצר להטיל מס הכנסה אישי על חברי הקיבוצים המופרטים, הדרך הייתה קצרה.
  
כאחד מכותבי מאמרי החרון והזעם הללו, לא חששתי מן החשיפה הזאת. זה עלון קיבוץ, קהילה קטנה, הדברים לא חייבים לצאת החוצה. אבל אז החליט ג. שפירא להעביר את החומר המחשיד גם ל"זמן הירוק" (18.8.16) ועכשיו הוא מהדהד ברחבי התנועה. מי הם אותם בוגדים שכתבו מאמרים מלאי רוח נקם והביאו עלינו את מכת המיסים הזאת? שואלים כולם. מיהם המלשינים הללו? שהרי ברור מי אשם: לא הקיבוצים שפתחו פערי שכר ללא גבול, אלא החברים שכתבו על כך בבוגדנות מאמרי חרון וזעם.
  
מכיוון ש"נשרפתי" כמו שאומרים בשושואית ואין לי עוד מה להפסיד, אציג את כל התמונה, שג. שפירא החמיץ. אחרי הכל, מעשי בוגדנות רבים הופכים חומר לכתבות, ואם אפשר למלא בזה מדור, מה רע?
  
השיחות עם הירשזון נקטעו
ובכן, המאמרים נגד ההפרטה היו רק כיסוי. למעשה הייתי סוכן סמוי ששתל האוצר בקיבוצים המשתנים. אני סיפרתי להם מי משתנה, מי מקבל שכר גבוה, מי מוביל את המהלכים. מה שכתבתי היה כיסוי של העבודה האמיתית. יש דבר כזה בעולם הצללים: אדם עושה פעילות רכה, בשעה שהוא כבר נמצא עמוק בעורף האויב. ככה לא חושדים שהוא הסכנה האמיתית.
  
על הדרך שגייסו אותי כדי לשטנקר לאוצר, לא אספר כי יש חיסיון. אומר רק שהם זיהו את הפוטנציאל, קראו לי לכמה שיחות, עשו מבחן עמידה בתנאי לחץ (תלייה עם הראש למטה ושוקר חשמלי), ראו שאני בקיא בחומר והחליטו לגייס.

הירשזון. פתאום באו בלשים
  
זה התחיל עוד בימי שר האוצר הירשזון. פעם בשבוע נהגנו להיפגש בקפה באזור תל-ברוך - הוא היה שותה ויסקי, אני אספרסו כפול - והיינו מדפדפים בעלוני קיבוצים.
  
הירשזון למד, בעזרתי, להכיר את היועצים החיצוניים של הקיבוצים ולפי כל יועץ הוא הבין איזה שינוי צפוי להתחולל. עד שפתאום נפל לו האסימון והוא אמר לי: "בואנה, כולם נותנים את אותן עצות, אולי גם אני אהיה יועץ? זה אחלה כסף!"
  
ככה ישבנו לאורך כמה חודשים. אני הייתי מדפדף ומסביר ועוזרו היה מקליד במחשב הנייד. כשחשבתי שאוטוטו מסיימים ואני מקבל את המזומן, אומר שלום ונעלם חזרה אל המאמרים, קרה הבלתי צפוי.
  
באיזו ישיבת לילה מאוחרת נכנסו פתאום לחדר שני בלשים ושאלו אותי: "מה אתה עושה פה?". פחדתי. אמרתי: "אני יושב עם הירשזון, באתם לקחת אותי?" הם הגניבו חיוך מסתורי ואמרו: "לא אותך, אותו". הירשזון בדיוק הלך לשירותים. אולי הוא הריח משהו. חשבתי לעצמי עניין קטן שקשור לישיבת הממשלה. אבל הירשזון, כמו שהוא רכס את כפתורי המכנסיים, כבר הבין. הם עשו לו תנועה בראש והוא הנהן.
  
הוא אמר לי: "ניקח הפסקה לכמה ימים, בינתיים תבדוק לי את עין שמר והזורע ואחר כך נמשיך."
  
חיכיתי שבוע, חיכיתי שבועיים, עד שהבנתי שזאת פרשה גדולה. הירשזון הלך לכלא. זאת היתה פגישתנו האחרונה. מאז לא התראינו. פעם הוא העביר לי מסר מהכלא שלא טוב לו ליד בניזרי, אבל לא יותר.
  
לפיד מבריז
אמנם כל החומר שהעברתי היה מתויק בארכיוני האוצר, אבל הייתי מודאג. לך תדע, אמרתי לעצמי, מי יהיה השר הבא, אם בראש שלו לקחת הלאה את מאמרי הזעם והחרון שלי, כמו שג. שפירא קורא להם, ולהקטין בעזרתם את הגרעון הממשלתי. האם הוא בכלל יתעניין בזה?
  
כמו רבים אחרים נדהמתי משהתברר לי שיאיר לפיד מונה לשר האוצר. כסוכן סמוי קיבלתי כמה הדלפות אבל אף אחת מהן לא דיברה על יאיר.
  
אחרי ששמעתי שהדבר הראשון שעניין אותו זה גברת כהן מחדרה, בכלל התייאשתי. חשבתי שהלך עלי, הקיבוצים לא מעניינים אותו, הדיפרנציאלים ימשיכו לשלם מס מופחת ואני, אנא אני בא?
  
חוץ מסיפוק יצר החרון, גם עצם ההתחככות בגדולים עשתה לי משהו. אתה מתרגל שמסתכלים עליך, נהנה מארוחות טובות, השר מאמין בך. הוואקום שנוצר אחרי הירשזון הרג אותי.
  
ואז, שוב הפתעה: ערב הדיון על התקציב, מישהו נזכר בי במעורפל. "יש איזה אחד שאומר שהוא יכול להביא הרבה כסף מהקיבוצים", לחש העוזר של לפיד על אוזנו. ויאיר קלט מהר.
  
וככה התחילו הפגישות עם לפיד: הוא עם סיגר, אני עם אספרסו כפול, יושבים ומדברים. הבעיה אתו היתה שהוא לא הסתפק בתקצירים. הוא התחיל לקרוא בעצמו את העלונים ולהתעניין בכותבים. הוא שאל: "מי זה אבישי גרוסמן?, מי זה יזהר בן נחום? אחלה חרוזים יש לו."
  
בהתחלה חשבתי שהוא באמת מתעניין, עד שהבנתי שהוא מושך זמן. כל פעם מחזיק עלון אחר וקורא במשל חצי שעה. שואל מה זה קומונה, מה זה כלבולית, ואני, בטיפשותי, הייתי מסביר.
  
פעם כשאזלה לי הסבלנות, אמרתי לו: יאיר, אבא שלך טומי שנא את האדומים. יש לך הזדמנות לעשות משהו למען המורשת שלו. ללכת על הראש של הקיבוצים. זה מילוי הצוואה שלו. הוא הנהן והיה מהורהר.
  
כך, עוד ישיבה ועוד ישיבה, ואז הוא מזמין אותי למסעדת שף בנמל. שמחתי על הארוחה, אבל היו לי פרפרים בבטן. חשדתי שהוא הולך לרדת מזה; שהצ'ופר של מסעדת גורמה הוא בשביל ריכוך המכה.
  
ואז הוא אמר לי: "תראה, אתה צודק וגם אני חושב שצריך להיכנס באמאמא של הקיבוצניקים, אבל תבין, יש לי פה עניין משפחתי: נכון שאבא היה רוצה בזה, אבל יש לי גם אישה. ליהיא כותבת ב'ידיעות הקיבוץ' והזדעזעה כשסיפרתי לה עליך: היא בקטע של התחזקות ובדיוק למדה את הפסוק 'ולמלשינים אל תהי תקווה'. היא אמרה לי: 'יאיר, חסר לך שאתה עושה את זה, אני כותבת בעיתון שלהם' . תבין, אני תקוע."
  
כחלון חותך
ואז הגיע כחלון. הוא היה מאוד ענייני. בפגישה הראשונה, במכללה האקדמית נתניה, הוא אמר לי: "תקצר, אני יודע על מה מדובר, נכניס את הסיפור לחוק ההסדרים. נפעל בשיטת ההלם". נחרדתי. "שמע כחלון" אמרתי לו, "קח מס כמה שאתה רוצה, אבל את חוק ההסדרים להפיל על הקיבוצים? זה מבייש. לא מגיע להם. הם לא מצורעים. יש שם חברים ותיקים שהקימו את המדינה. חראם עליהם."
  
כחלון חייך: "זה רק טקטיקה. נכניס את העז, נגיד שלושת רבעי מיליארד, אחר כך נוריד קצת והם יהיו מבסוטים." זה לא הרגיע אותי. אמרתי לו: "עם מס כזה גבוה, אני אפסיד את המכנסיים, אני מקיבוץ מעמדי." אז הוא ענה: "מילה של כחלון. יש לך חצי אחוז עמלה מכל שקל שאני מוציא מהם." נרגעתי.
  
אפשר להגיד על ג. שפירא שהוא היה הראשון שזיהה, אבל רק את קצה הקרחון.
  
דילמת חיים
  
יאיר בוימל, יו"ר ועד ההנהלה של סער, הסביר ("הזמן הירוק", 18.8) את שיתוף הפעולה של קיבוצו עם הפגאניות היהודית - הפרדה מגדרית בבריכה - בכך שהבריכה יקרה לאחזקה, שהיה צריך למוסרה לזכיין ולפעול לפי תנאיו. בעצם, זהו משל לדילמת חיינו בזמן האחרון - הבחירה בין ה"כדאי" ל"ראוי". לצרתנו, רבים מדי בוחרים בכדאי, מבלי להבין שעוד נקודה ועוד נקודה מתחברות לקו שמוביל אל עתיד אפור. עודי זוכר איך נדהמתי, בערב יום כיפור רחוק, כשרכזי אבוקדו מקיבוצים של השומר, הגיעו למשתלת קיבוצי, כדי לקחת שתילים לקראת גיוס נטיעות דווקא ביום כיפור. אכן, הקיבוץ משתנה.
  
מגדלור תרבות
  
לכתו של נחום הימן בשבוע שעבר היא עוד תזכורת למספר העצום של מגדלורי התרבות שהיו בקיבוצים והאירו את הארץ בשיריהם, לחניהם, ספריהם ויצירותיהם. קשה לספור מרוב. היינו (גם) התרבות.
  
כחולה כחלון
  
אינני יודע מנין פתאום
הטיל עלי מס, משה כחלון
אינני יודע כחלון ושברו
חלום ביעותים רק לך אספרו
  
הלילה, רק הלילה
כחלון בא אותי לחלוב
כן הלילה, רק הלילה
ופתאום גדל לי החוב
  
אינני יודע סודות פערים
אשר מרפדים את דרכי עשירים
אינני יודע, כה זר ואכזר
פתאום תקציבי הולך וקצר
  
אינני יודע ולא אדע איך
פתאום כך חדלו מפריטים לחייך
האוצר מלמדם את סוד החיים
כשיש מעמדות הפרטים ממוסים
  
הלילה, רק הלילה
כחלון בא אותי לחלוב
כן הלילה, רק הלילה
פתאום גדל לי החוב
  
אינני יודע מדוע פתאום
הלך עם הכסף משה כחלון
אינני יודע וגם לא אשאל
אם הייתי קיבוץ, אם הייתי בכלל
  
הלילה, רק לילה...

כחלון בלהות
   
הבריכה סגורה בסער (לפי המנון הפלמ"ח)
  
הבריכה סגורה בסער
לגברים זה לא נפתח
חרדים תמיד היינו, תמיד
חילונים זה זן נשכח
  
ממרחביה ועד מצר
משומרת ועד שובל
החלטה עכשיו נחרצת
בבריכה הרב יקבע
  
הבנות עכשיו למים,
לסלק את הגברים
להרחיק מאתיים שעל,
ערבובים כאן אסורים
  
חילונים תמיד היינו,
אך עת ארנק של הקבלן נפתחְ
עקרונות תמיד מכרנו תמיד
סער את רגליו פתח‏
  

הבריכה בסער. הקבלן אמר לא לערבב
  
נ.ב. אומרים שפוטין שמשטח את חלב במפציצים אסטרטגיים, עושה את זה כדי "לאותת למערב". ואני חשבתי שאפשר לאותת בכמה תנועות ידיים. ושלא לדבר על זה שלא יהיה לנו פיסטוק חלבי לחגים.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
25/8/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו