עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (99) / קצת אחרת

  


ועבדאללה אז ישב עם כ"ץ / יענקלה רוטבליט

 

ערב אחד יצאנו, מאור בני האהוב ואני, לטיול לילי עם סיטאר אחותו בעגלול על מנת ליישן אותה. בדרך שוחחנו. התברר שיש לו תלונות כלפיי. גם לי היו כלפיו. הצעתי שנשנה את הכללים: כל צד יתלונן על עצמו, כלומר יאמר בעצמו במה היה לא בסדר ותבקש סליחה ללא שהצד השני ידרוש זאת. רק שבמקום "להתלונן" אמרתי "להאשים" כדי להראות למאור שאני לא מפחד ממילים קשות.

 

לשמחתי הוא עלה על הגל וקיבל את הצעתי בהתלהבות. כולל השימוש במילה "להאשים". בהמשך התגלה קושי: מה לעשות אם לאחד הצדדים יש האשמה כלפי הצד השני שהצד השני לא אמר בעצמו? הוסכם שכל צד יבקש את הצד הדשני לעזור לו למצוא דברים להאשים בהם את עצמו. החשוב היה שהצד השני אינו מאשים את הצד הראשון בכלום - אלא עוזר לו על פי בקשתו להאשים את עצמו.

 

האפקט היה פנטסטי: הצלחנו לנהל שיחה נוקבת באווירה ידידותית וקלילה. אמרתי לו: אתה יודע, מה שאתה ואני עשינו פה בקלות, כמעט אף אחד לא יודע לעשות, במיוחד לא האנשים שנמצאים בעמדות כוח, כולל כל חברי הכנסת, כל שרי הממשלה וראש הממשלה בעצמו. הוא אמר: זה משום שהמוח שלהם רקוב. כשהוא מתחיל לדבר ככה זהו אות עבורי כי השיחה הרצינית מכבידה עליו והוא רוצה לחזור ולהיות ילד ככל הילדים. בכל זאת ניסיתי להמשיך. אמרתי לו, לא, יש להם מוח כמו לך ולי. זה בגלל סיבה אחרת, שהם דפנסיביים. קיוויתי שהוא ישאל מה זה דפנסיביים. הוא לא שאל. הנחתי לזה.

 

אחת לכמה זמן - בדרך כלל הרבה זמן - עולה על בימת ההיסטוריה פוליטיקאי לא דפנסיבי. ברוב המקרים זה אדם שחייו מוקדשים למטרות ראויות. אני חושב למשל על הכומר דסמונד טוטו. אני יודע שיש גם דוגמאות נגדיות לכלל הזה - כאלה של אנשים שחייהם מוקדשים למטרות ראויות ועוד ובכל זאת הם דפנסיביים. למשל אני חושב על זהבה גלאון. ובאמת קשה לשכנע אישה כה מסורה כמו גלאון, שהדפנסיביות שלה רק פוגעת במטרות שהיא מנסה לקדם. אבל יש לנו גם שני פוליטיקאים שהם כמו טוטו - רתומים למטרות ראויות ולא דפנסיביים: ראובן רובי ריבלין ואיימן עודה. מעניין: הם נמצאים כביכול משני צדדי המפה המדינית בישראל, ובכל זאת המטרה ששניהם רתומים אליה היא אותה מטרה: ממלכתיות ישראלית. מעניין גם זאת, שהדעה הרווחת בציבור היא כי אסור לנשיא להביע דעות פוליטיות. האמת היא כי בשום מקום בחוק-יסוד נשיא המדינה אין כל הגבלה על מה שמותר לנשיא המדינה לדבר עליו, וגם לא בשום חוק אחר. אמנם הייתה בזמנו הצעת חוק שהוצעה על ידי חבר הכנסת דדי צוקר לאסור על הנשיא להביע דעות פוליטיות בשאלות שנויות במחלוקת, אך הצעה זו לא התקבלה, היות שהשלכותיה היו בלתי נסבלות.

 

כל זה אינו חשוב עכשיו. מה שחשוב הוא זה, שאני מבקש את עזרת הקוראים להיפגש עם אחד משני אישים אלה על מנת להציע לו ליזום את כינוסו של הקונגרס הישראלי הראשון, שמטרתו תהיה להשיק דיון ציבורי נרחב על שאלות יסוד הנוגעות לכינונה הלאומי של ישאל, ובראשן השאלה כיצד ניתן ליצור סולידאריות אזרחית-לאומית שוויונית, רב-תרבותית ורב-דתית בישראל.

 

ואיך יהיו הדיונים בקונגרס?


איני יודע אבל אם זה תלוי בי, מאור בני האהוב, הן תהיינה לא דפנסיביות, ואולי, רק אולי (אם יותר לי לפנטז קצת) הן תהיינה קצת כמו אותה שיחה שהייתה לנו: שכל צד מתווכח למען עמדתו של הצד השני. רק מלחשוב על כך יש לי צמרמורת. האם גם אתה חש זאת, מאור בני האהוב?

 

נכתב בתאריך
17/8/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו