עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
הכיבוש של השמאל?
לא פעם אני מואשם בכך שאני חבר קיבוץ (רשפים) שקם על חורבותיו של כפר ערבי (אשרפיה), אשר תושביו ברחו או אולי גורשו. "הקיבוץ נוסד ב-10 ביוני 1948 במהלך מלחמת העצמאות, במחנה משותף עם קיבוץ שלוחות. שמו נובע מן הכפר הערבי אשרפיה, שעל אדמותיו הוקם". כך כתוב בוויקיפדיה. מהתיאור הקצר והתמציתי לא ברור כלל, האם התושבים גורשו או עזבו מרצונם כאשר חשו כי טבעת החנק מתהדקת על צווארם, כמה זמן עבר מאז שנטשו את כפרם עד לבואם של מייסדי הקיבוץ. האם השאירו רכוש? האם נותרה אחריהם אדמה חרוכה וריקה? כאשר בן או בת שיחי מטיחים בפניי את העובדה - חותכת וניצחת - כי אין לי כל זכות מוסרית להשתתף בשיח על "הכיבוש" משום שאני לא בא אליו נקי אלא מוכתם, אני לא יודע מה להשיב להם. את הסלידה מ"הקיבוצניקים השמאלנים האלה" מעצימים לכדי מיאוס אנשי מחנה הימין בכלל ומי מהם שיודעים כי בשטח שבו מצוי כיום הקיבוץ שכן לפנים כפר ערבי בפרט, בכל פעם שהשיחה גולשת, לא אחת מידרדרת, אל תהום הכיבוש. אתם התחלתם, הם סונטים בי. אתם הכובשים הראשונים. לכם אין בכל זכות דיבור. מי אתם שתטיפו לנו על כיבוש. נבוך עד כדי בושה הם מאלימים כל מלה מפי.
  
טיול שנתי
אל הטיולים השנתיים יצאנו עם דמי כיס קצובים, כסף לכיוף. כסף ל"בזבוזים". אני, שלא היה צייתן מופלג ממני (או, בתרגום ללועזית - פרייאר), הבאתי בדיוק את הסכום הנקוב, בעוד ילדים אחרים הביאו , לא אחת, פי שניים ואף פי שלושה. כשהם קנו את מה שאני יכולתי רק לחלום עליו או לקנא בהם על קנייתם, השתדלתי להקהות את עוקצו של הכאב, את צריבתה של הקנאה באמצעות שכנוע פנימי כי אני בסדר; בסדר גמור. עד הגרוש האחרון של הלירה האחרונה. השכנוע הפנימי העמוק הותיר בשכבה העליונה, החיצונית, את קנאתי שותקת, בוערת, סמויה, שורפת מבפנים, מותירה מהתחושה ומהידיעה כי אני בסדר אדמה חרוכה, אפר ואבק, בעוד סביבי מלקקים ילדים גלידה וניל שוקו בגביע עשוי ואפל שברירי. כמוני.
  
שורה תחתונה
מעולם - תקנו אותי, דינוזאורים נכחדים, אם אני טועה - לא הייתה שתיקת הדגים רועמת כזעקתם של הדייגים.
  
פינת הילדים
גברת וכלבלבה - אהבתם לבלבה
היא אימצה אותו בחום אל לבה
נישקה לו על אפו הכפתורי
כאומרת, מפנקת, עכשיו תורי.
הם ישבו על ספסל, גברת וכלבלבה
ובשפתם הסודית עשו אהבהבה.
 
נכתב בתאריך
9/8/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו