עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

חתונתם של חנניה בן ה-45 ושל פנינה בת ה-33, הותירה אותי, בגיל 29, כרווק "הקשיש" של הקיבוץ. מסע בזמן אל סאגת הייסורים והניג'וסים "נו, מתי כבר תתחתן?" שחווה רווק מתבגר, בזמנים שעוד לא היו אתרי היכרויות באינטרנט וכשהמזכיר היה דוחק בך: "צא להבראה!"
  
ואז, בן לילה, הפכתי לרווק קשיש
  
מעת לעת מעלה הארכיון של ראש הנקרה תמונות מן העבר של הקיבוץ לעמוד הפייסבוק שלו: מחגי משק, מאירועי ספורט ותרבות, מהווי בתי הילדים ועוד. במסגרת זאת העלה הארכיון את תמונתם של פנינה וחנניה מלפני כמעט ארבעים שנה, שצולמה - לפי הנוף שברקע ועשן המנגלים - ביום כיף של הקיבוץ בכינרת. השנה היא 1978, כשנתיים לאחר חתונתם.
  
לא הייתי נדרש דווקא לתמונה הזאת, אלמלא הייתה קשורה בסיפור אישי - די טראומתי האמת - כי מיום חתונתם ולמשך כארבע שנים, חיי בקיבוץ השתנו כמעט לבלי הכר.
  
פיגוע רב תועלת
  
מבחינת הכרונולוגיה של העניין, הסיפור שלנו מתחיל באירוע חבלני שהיה בליל חורף גשום וסוער של דצמבר 1974. מחבל שחדר לקיבוץ, ירה בגיל הרפתן בפתח ביתו ופצע אותו קשה.
  
גיל אושפז בבית חולים קפלן ברחובות וחנניה, עדיין רווק בגיל 44, בא לבקרו ונתקל שם בשני חברים אחרים של גיל: דבורה ואיציק מקיבוץ גבים. חנניה התפעל מיופייה של דבורה. ואז גיל אמר לו, כדברי השיר על אבא ודני שהלכו לים: "זה לא זה, זה לא זה, יש דג גדול מזה", משמע - "לדבורה יש אחות גדולה ויפה, קוראים לה פנינה".
  
פנינה היא אשת תקשורת, עירונית-עירונית, שהקשר הקיבוצי שלה, חוץ מאחות בגבים, היה גם דרך שני שרי ממשלה, שניהם חברי קיבוץ שריד: נתן פלד ושלמה רוזן. היא הייתה הדוברת שלהם.
  
לכאורה, אפשר היה לסיים את הסיפור כאן, באמירה: "פנינה וחנניה נפגשו ומאז הם חיים באושר ואושר וכל השאר היסטוריה". אלא שכאן מתחיל פרק בהיסטוריה שלי.
  
בשלב זה נסכם את הלקחים שלמדנו עד כה: מפיגוע חבלני יכולים לצאת גם דברים טובים; והאמירה "יש לה אחות" איננה בהכרח קללה. לפעמים יש בה ברכה. כך שאם טופלים עליכם משהו, לא תמיד צריך להתנער ב"אין לי אחות".
  
***
  
חנניה היה רווק צבעוני ורב גווני: מצד אחד, איש ממסד: כלכלן ומרכז משק, פעיל בתנועה בימים הטובים של האשראי המרוכז מייסודו של אברהם ברום (שפיים); מצד שני, הוא היה זרוק ומבולגן, רב משוטטים בהרים ובגיאיות של הגליל והנגב, חף מכל ממסדיות: לילותיו היו ימים וימיו - לילות.
  
הוא היה חבר די קבוע לארוחות הלילה של השומרים. מגיע באחת אחר חצות, יושב עד שתיים, מבקש שיעירו אותו בארבע ושיוודאו השכמה בארבע ורבע. חנניה החזיק לבדו שומר בחצי משרה.
  
בדרך כלל הוא היה ישן עם רדיו בפול ווליום. כדי להעיר אותו צריך היה לצעוק בקולי קולות, שזה היה מעיר את השכנים. וגם אז לא ידעת, אם זה חנניה שעונה לך, או שזה הקול מהרדיו. בענייני הבנות יש הסכמים יש הבנות, אז לא נרחיב בכך מקוצר זמן ומקום. כדי לכסות את הפרק הזה, נאמר שהוא לא טמן ידו באף צלחת.
חתונת הזהב
  
רווקותו של חנניה הפכה למיתולוגיה מקומית. השאלה נו, מתי כבר חנניה יתחתן, ריחפה מעל כל חתונה. בימים ההם. הפרטיות לא קודשה. תחושת "המשפחה הרחבה", גרמה להתייחס לכל אחד כאל בן משפחה: לדאוג לו צמוד-צמוד ולחטט בקרביו. וכשהגיל המקובל לנישואין היה אמצע שנות העשרים, רווק שעבר את גיל הארבעים נחשב ל"מקרה אבוד". זאת אולי הסיבה ששימן, חבר קרוב של חנניה והאדם הכי רחוק מרחבת ריקודים כלשהי, נדר בפומבי כי ירקוד את הריקוד החסידי בחתונתו של חנניה, אם וכאשר זה יקרה. מה אכפת לו להתחייב, הרי בליבו חשב שזה אף פעם לא יתרחש.
  
ואז בא השוס: חנניה ופנינה הודיעו על חתונה ואנחנו היינו כחולמים; צובטים זה את זה כלא מאמינים. הקיבוץ והאזור כולו היו כמרקחה. הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים.
 
חנניה ופנינה, 1978. היינו כחולמים
  
אני נקשרתי לחתונה הזאת בשלושה אופנים: כאקונום, הייתי צריך להאכיל את הכבודה העצומה שהגיעה, כמו שמאכילים בחתונת זהב; זאת הייתה חתונת זהב, שדילגה על חתונת הכסף; ככותב פיליטונים לערבי התרבות, הייתי צריך לכתוב את האופרטות שיושרו לזוג החדש; אבל זה כלום לעומת העניין השלישי: עם חתונתו של חנניה עבר אלי בטקס לא הכי נעים, התואר "הרווק המבוגר של הקיבוץ", שזה זובור גדול קבל עם, עדה ומאות אורחים, וגם פתיח לנדנודים שיבואו, בנוסח: "נו, מתי אתה?!". בקיצור, הייתי אמון על התפריט והתכנית לחתונה, שבה נחפר קברי המטפורי. האמת, היה אז מישהו מבוגר מממני ברווקותו, רק שעלי היה נוח יותר להתעלק.
  
***
  
אי אפשר להבין את עצמת האירוע בחיי הקיבוץ בלי להזכיר את "וידוא ההריגה" שעשה איתן, שומר הלילה לחתונה הזו. איתן היה איש רב מעללים שחוכמותיו חרגו לעתים מן המקובל. כך, לילה אחד, הוא "הפיח רוח חיים" במכנסיים וחולצה כשמילא אותם בסמרטוטים ותלה את "הגופה" על עץ שלידו נהגה המבשלת לעבור - בשעת חשיכה עדיין - בדרכה לחדר האוכל. השמחה הייתה רבה.
  
בפעולה מתוכננת מראש, טרח איתן והכין בלוקים ליד ביתם של פנינה וחנניה. משהלכו לישון, לאחר המסיבה, הוא החל לערום אותם זה על זה, בצמוד לדלת הכניסה, כדי לחסום את היציאה מהבית; שחס וחלילה לא תהיה שום חרטה. ואם תהיה - אזי הדרך חסומה. משהתעורר הזוג הצעיר בבוקר, ופתח את דלת ביתו, מצא מולו קיר של בלוקים ..
"בקיבוץ של פעם-פעם" היו סולחים על התחכמויות יצירתיות כגון אלה.
  
סאגת המנדנדים
  
ועכשיו לסאגת הנדנודים המנדנדת, שכאן תוצג רק דוגמית ממנה:
"מה שלומך?", נהג לשאול אותי המזכיר, מעת לעת.
"בסדר", אמרתי.
"אתה מרגיש טוב?", הוא היה ממשיך.
"כן, למה?" תהיתי.
"חשבתי שכדאי שתצא להבראה", הוא היה אומר וממשיך ללכת.
  
"הבראה", בשביל מי שלא יודע זה ללכת לשבוע נופש בבית הבראה של קופת חולים, או של הקיבוץ הארצי בנתניה. היו מגיעים לשם רווקים ורווקות מכל מיני קיבוצים בציפייה שייווצרו "קליק" או שניים, או שלושה. "הבראה" הייתה השם המוצפן מה שיתפתח מאוחר יותר למפגשי פו"פ (פנויים פנויות), כשכבר מותר היה לקרוא לילד בשמו.
  
והייתה חברה אחת ותיקה, ממוצא רומני - בזכותה גם למדתי שלוש מילים ברומנית - שהשיחה הקצרה עמה, שהייתה חוזרת על עצמה כל אימת שהיינו נפגשים, התנהלה כך (מקווה שעוד זוכר את התרגום):
"צֶ'ה פָה צֶ'ה"? (מה נשמע), היא הייתה שואלת...
"פָה צֶ'ה בִּינֶה" (נשמע טוב), נהגתי להשיב
"דָה קוצִ'ינֶה? או נֶם קוצִ'ינֶה"? (טוב, יש עם מי? או טוב, אין עם מי?) היא הייתה מקשה...
  
עם הזמן למדתי להקדים תרופה למכה: "שלום, פָה צֶ'ה בִּינֶה", (הכל בסדר) הייתי אומר לה, עוד בטרם פצחה בשאלה.
והייתה חברה אחד שנקטה שיטה דיסקרטית. כשראתה שאין אף אחד בסביבה, כדי לא לעשות אאוטינג לשיחה, הייתה מתקרבת אלי ומדברת בלחש:
לפני שחנניה התחתן, זה היה הולך ככה:
"דלומי, שנים דאגתי לחנניה, עד שהתייאשתי והפסקתי לדאוג לו. אתה רוצה שאני אפסיק לדאוג גם לך?"
אחרי שחנניה התחתן, זה היה הולך ככה:
"תראה דלומי, אפילו חנניה התחתן, מה יהיה אתך?"
   
בתקופה ההיא, ימים של טרום איחוד התנועות, תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים הייתה החלוצה ביבוא של שיטות מחקר, הדרכה וייעוץ ארגוני מאמריקה. כך החלו סדנאות הדינמיקה הקיבוצית, הסדנאות לפיתוח אירגוני (OD) והיהלום שבכתר: המכון ליעוץ ארגוני. מרוב יועצים לא ראו את היער.
  
אחד השלבים בהתפתחות הזאת הייתה מחלקה שנקראה "סמ"ח" (סקר מצבים חברתיים). אולי כי הקיבוצים היו ממעבירים את שמות הרווקים ש"צריך לדאוג להם"; אולי כי השמות היו מגיעים על פי השמועה, יום אחד מתקשרת אליי מזכירת המחלקה ואומרת בזו הלשון: "אנחנו עושים סקר על רווקים שהם בני יותר מ-28, תרצה לענות על שאלון?"
  
נקמה מתוקה
  
מקץ ארבע שנים התחתנו, חנהלה ואני. זאת הייתה חתונה כפולה, עם עוד זוג, כמו שהיה נהוג בימים ההם: הקיבוץ קבע מועדים והזוגות היו צריכים "להתאים את עצמם". מצד שני, זאת חתונה ללא דאגות: לא לאולם, לא לתפריט, לא לטעימות ולא לווידוא השתתפות. זאת הייתה מיניאטורה של החתונה ההיא.
  
מבחינתי, ה-קטע בחתונה היה סגירת החשבון הארוך שלי עם כל המעקצצים, מאז גיל 29 ועד הלום, שמן הסתם רצו רק טוב. זה נמשך על פני ארבעה עמודים. סגרתי חשבון עם "צֶ'ה פָה צֶ'ה", עם המזכיר, עם החברה הלחשנית ועם עוד פה ושם... חשבון קטן היה לי גם עם חנניה, שהשינוי המפתיע במצב הצבירה שלו, הפיל עליי את התיק הזה מבלי שהייתי מוכן.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
4/8/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו