עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (98)


על מי שהתחיל, על מי שחובתו לסיים, ועל מה שנעשה אז

 

אילו זמר שדות הקרב הניח אחריו את מקומו לשיר אחר יוסי גמזו

 

מאור בני האהוב מסתבך בריב כמעט כל יום. על פי עדותו אף פעם לא הוא זה שמתחיל. מה שמזכיר לי את "חומות של תקווה". שם אומר הגיבור: אני כאן כי עורך הדין שלי דפק אותי. אני בעצם חף מפשע. מה, לא ידעת, פה כולם חפים מפשע. לפעמים אני מנסה לדובב אותו כדי לגלות אל נכון מי התחיל. לפעמים מתגלה שמאור עשה משהו שהצד השני מחשיב התחלה, אבל הוא לא. מדוע לא? או משום שזה היה "שום דבר", או משום שזה בעצמו היה תגובה למשהו שהצד השני עשה. דברים כאלה הופכים את השאלה, מי התחיל, לא פעם לבלתי אפשרית.

 

הדוגמא הקלאסית לכך ששאלת מי התחיל בלתי אפשרית היא מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בגלל ניצוץ, ולמעשה גם השנייה שהייתה המשך של הראשונה - היום כולם מסכימים שהסכמי ורסאי שהיו הסכמי הסיום של הראשונה היו למעשה יריית הפתיחה של השנייה. אבל יש גם דוגמאות הפוכות, למשל, מלחמת העצמאות של ישראל, שהוכרזה על ידי הנהגות מדינות ערב מראש, כולל ההנהגה הפלסטינית, מיד למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, ועד להכרזת העצמאות ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948. זה נכון ששואלים את השאלה גם לגבי שאר מלחמות ישראל-ערב, למשל ידוע שבששת-הימים ישראל ירתה את היריה הראשונה אבל מצריים היא זו שחיממה את הגיזרה ולא השאירה לנו ברירה וכולי. אך אולי כל זה טפל, בהתחשב בכך שמלחמת ששת הימים וגם כל שאר מלחמותינו היו למעשה לא מלחמות אלא קרבות במסגרת מלחמת העצמאות שבאופן רשמי מעולם לא הסתיימה.

 

המעניין הוא זה, שכולם מסכימים כי השאלה מי התחיל היא השאלה החשובה ביותר ואף הדחופה ביותר, ושלכן לא ניתן לעסוק בשום שאלה אחרת לפני שקודם כל מיישבים את המחלוקת אודותה; ובו בזמן כולם מסכימים כי שאלה זו היא חסרת כל חשיבות באופן טוטאלי, ושלכן אסור לדבר אודותה לא משנה מה. זהו מבוי סתום, והתוצאה היא שכולם כל כך עסוקים בלא לשאול את השאלה הזו שלא נשארת היפּנוּת לשום דבר אחר. זה מה שקורה כשיש שאלה לוחצת שנמנעת ממנה הכניסה לסדר היום הגלוי: היא נהפכת לסדר יום סמוי שמשתלט על ומחסל את סדר היום הגלוי. הרלטיביסטים פותרים את הבעייה בקלות: כל אחד והנרטיב שלו. מילים אחרות: שאלת האמת אינה חשובה. זוהי טעות: שאלת האמת חשובה ביותר. הם גם טועים בכך שהם חושבים שזה מתכון לסובלנות ושלום: אם הנרטיב שלך קורא להשמדתי וזה שלי קורא להשמדתך, אז "כל אחד והנרטיב שלו" זה מתכון לשואה.

 

השאלה מי התחיל היא עצם בגרון: אין לבלוע ואין להקיא. חשיבותה בעיקר בכך שהיא נחוצה לשאלה אחרת, על מי מוטלת האחריות לנקות יוזמת שלום ראשון. הרעיון הזה - ששאלת האחריות על יוזמת השלום מותנית בשאלה מי התחיל - הוא קונצנזוס גדול במזרח התיכון. כמעט כולם מבטאים אותו כל הזמן. הביטוי המפורסם לו ביותר היה על ידי משה דיין לאחר ששת הימים, וכל עם ישראל אמר אמן בשתיקה. רעיון זה הוא וריאנט של הרעיון בבסיס מסורת נקמת הדם - שהצד הראשון ששופך דם צריך להיות האחרון שדמו נשפך. קצרה היריעה מלדבר על גודל האיוולת שבשני רעיונות אלו. אני חושד בכל הצדדים כאן בהונאה כפולה: כולם מעמידים פנים שלא מתעניינים כלל בשאלת האחריות לסיום הסיכסוך, בעוד שמתעניינים רק בה; ובאמת גם לא מתעניינים בה, אלא רק מעמידים פנים שרק מעמידים פנים שלא מתעניינים בה, כדי להסתיר את העובדה שאין לשום צד שום תכנית, אפילו לא דמיונית, מה נעשה אם מחר יאמר לנו הצד השני כי הוא מוותר על כל דרישותיו ומקבל את כל דרישותינו.

 

השאלה, מאור בני האהוב, אינה מי התחיל. היא גם לא מי אחראי לסיים. השאלה היא מה אתה רוצה לעשות בחייך. הסכסוכים האינסופיים, כל עניינם הוא להסתיר מעצמך ומן העולם את העובדה שאתה מפחד לשאול את עצמך את השאלה הזאת בדיוק. 

נכתב בתאריך
27/7/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו