עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / היינו המחאה
  
חמש שנים מלאו למחאה החברתית הגדולה ונראה שאין סיבה למסיבה. בשיחה עמו, מנתח פרופ' דני גוטוויין את הסיבות לכישלון, את ההחמצה של מפלגות השמאל ואומר שהכישלון אינו צריך לרפות ידיים, אלא להוות בסיס להתחלה חדשה. לדבריו, המפתח הוא בברית בין השמאל לבין המעמדות הנמוכים, גם במחיר ויתור של השמאל על חלק מתומכיו המבוססים
  
קשה להאמין, חמש שנים חלפו מאז צעדנו בסך, מאות אלפים, כועסים ומיוזעים, קוראים "די להפרטה" ו"מדינת רווחה" וחשים שאוטוטו הבסטיליה הניאו ליברלית של נתניהו עומדת ליפול. עצמת ההמון השואג "העם דורש צדק חברתי" שהדהדה את הקראות בכיכר תחריר בקהיר, "העם דורש סילוק המשטר", הייתה מרגשת ומשכרת. עכשיו אפשר לומר: גם משקרת. מה שנשאר מן המחאה הם הפירורים שחילקה ועדת טרכטנברג למוחים ובסך הכול חזרנו למשבצת הראשונה. כואב להודות, גם כאן ביבי שיחק אותה.
  
כישלון ידוע מראש
  
בשיחה עם פרופסור דני גוטוויין - מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה - אחד משלושת משתתפי הסדרה טלוויזיונית "מגש הכסף" ומההוגים של הפזורה הסוציאל דמוקרטית בארץ – אני מבקש לדעת מה השתבש. לאן התאדתה כל האנרגיה, מדוע מפלגות השמאל לא ניצלו את "ההרמה להנחתה" שהגישה להן המחאה, או, שמא, זרעי הכישלון היו טמונים בה מראש, משום שעיקר עיסוקה היה בדרישה לקבל קצת יותר בתוך הסדר הקיים, לא לבטלו מיסודו.
  
גוטוויין: "חמש שנים אחרי המחאה ניתן לומר שהמטרה הגדולה שלה - שהתבטאה בקריאות "די להפרטה", "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה" - לא מומשה. להיפך, המשטר הכלכלי הניאו ליברלי שחולל את המחאה, הלך והעמיק ומוצא ביטויו בשלטונו של נתניהו.
  
הכישלון הזה הוא הכישלון העמוק של השמאל הישראלי המובס, שהיה צריך למנף את המחאה לכוח פוליטי ומצוי עתה בשפל חסר תקדים".

קיץ 2011. ניצחו מבקשי השיפור, לא מבקשיי שינוי מן היסוד
  
אף הישג לא היה?
  
"הטענה כאילו היו למחאה הישגים בדמות שינוי השיח, המשפט של נוחי דנקנר ועוד כיו"ב, היא ניסיון לצבוע בוורוד מציאות קודרת. הניתוח הזה של כישלון המחאה, לא נועד לרפות ידיים, אלא כדי לומר מה יש לעשות. העובדה שמחאה כמו מחאת הגז מסתירה עצמה בסיסמאות של 'זה לא ימין ולא שמאל', מבטאת באופן העמוק ביותר את ניצחון השיח החברתי הימני ואת כישלון השמאל אפילו להגדיר את עצמו כחלופה רעיונית.
  
המחאה בישראל, כמו בעולם, הייתה תולדה של הגדלה פראית בפערים הכלכליים-חברתיים, שהתבטאה בשחיקה אלימה של מעמד הביניים. בישראל זה בא לביטוי בולט ביותר ביוקר המחיה וביוקר הדיור. זה קרה לאחר שמעמד הביניים היה, קודם לכן, התומך הנלהב ביותר של משטר ההפרטה".
  
איפה שורש הכישלון?
  
"הבסיס להבנת המחאה, הוא הפער שהתקיים בה בין נוכחות גבוהה מאוד של קבוצות בעלות סדר יום סוציאליסטי, שצבעו אותה בצבעים של תביעה לשינוי המשטר הכלכלי חברתי, לבין רצון חזק יותר, שבלט בקרב ציבור גדול בהרבה של מוחים, שביבי יממש את הבטחותיו הניאו ליברליות. כלומר, אצל מרבית המוחים, התביעה היתה למקצה שיפורים במצבם, לא לשינוי כלכלי-חברתי יסודי. ביבי קלט את הסתירה שהיתה בתוך המחאה ומינף מתוכה את ההונאה המתקראת ועדת טרכטנברג, שניסתה לחולל שינויים מסוימים לטובת מעמד הביניים מבלי לסכן את השיטה".
  
***
  
ההחמצה הגדולה של המחאה, לדעת דני גוטוויין, היא של מפלגות השמאל, שלא קראו את המפה או שלא רצו לקרוא אותה, בגלל מפת האינטרסים שלהן, שאיננה של שמאל סוציאל דמוקרטי ממש.
  
"מחאה נגד הסדר הניאו ליברלי, כשלמרבית המוחים אין ידיעה ברורה מהם רוצים", הוא אומר, "הייתה הזדמנות גדולה של השמאל הישראלי ומפלגותיו - בעיקר העבודה - שנכחו בשטח, אלא שהשמאל הזה כשל באופן מחפיר בניצול ההזדמנות. המושג כישלון הוא מנקודת מבט סוציאליסטית, אשר חשף את העובדה שהעבודה ומרצ הן מפלגות של המעמדות המבוססים, שאין להן עניין בשינוי הסדר הקיים. התחרות שלהן עם ביבי ולפיד היא על מי ינהל את הניאו ליברליזם, לא על שינוי השיטה.
  
במובן זה, מפלגות השמאל ממשיכות את התמכרותן לסדר הניאו ליברלי שניתן היה לזהותו באופן המושלם ביותר מאז תכנית הייצוב של פרס ב-1985; ובברית של ג'ומס עם רובינשטיין ב-1992, שהתאחדה אל תוך ממשלת רבין ב-1992 וממשלת ברק ב-1999.
  
בסופו של דבר, השמאל היה הביטוי הבולט ביותר של מחאת המבוססים. מדובר באלה שרצו שביבי יגשים את הבטחתו לחיים טובים יותר במסגרת הסדר הניאו-ליברלי. כל תביעתם להחליפו נובעת מכך שהוא איננו מספק את הסחורה, בהנחה שהרצוג יספק אותה. השמאל הישראלי מתעלם לגמרי מאותו מעמד שהוא הבסיס לכל שינוי כלכלי חברתי – המעמד הנמוך והמעמד הבינוני-נמוך. בבחירות האחרונות, העבודה ומרצ התגלו כמפלגות המייצגות את שלושת העשירונים העליונים. תעמולתן אפילו לא ניסתה להגיע לעשירונים הנמוכים יותר".
  
אז מה עושים?
  
"מה שצריך לעשות הוא לכונן שמאל ישראלי שהאוריינטציה שלו הם המעמדות הבינוני נמוך והנמוך, המצביעים לימין. הימין מנצח במעמדות אלה משום שלצד המדיניות הניאו ליברלית הקשוחה שלו, הוא מציע להם מנגנוני פיצוי בדמות העדפה מגזרית, תחליף מדינת רווחה בהתנחלויות וכריכת העדפות ותגמולים בנאמנות פוליטית לימין ומפלגותיו.
  
התשובה של השמאל היתה צריכה להיות - הצגת תכנית של מדינת רווחה עדכנית ורחבה. אבל הוא איננו עושה זאת משום שזה מנוגד לאינטרס של תומכיו במעמדות הגבוהים. השמאל מתמכר למלכוד האלקטורלי שבתוכו הוא נתון – מעבר לסיסמאות כלליות, הוא לא מעז לקדם תהליכים שיפגעו במעמדות הגבוהים ויתמכו בנמוכים.
  
לדוגמה, מירי רגב טוענת, ובצדק רב, שיש לחלק מחדש את משאבי התרבות. אכן, לא ייתכן שהם יוקצו ברובם למוסדות המצויים בקילומטר מרובע במרכז תל אביב, תוך הזנחה נבזית של הפריפריה. טענתה צודקת, אך היא משתמשת בה כקרדום למדיניות השנאה שלה, שמשרתת את הליכוד.
  
השמאל לא הצליח לקחת את התביעה לצדק חלוקתי במשאבי התרבות ולהפכה לסיסמא שלו. השתיקה של השמאל, מקורה בפחד שלו להרגיז את תומכיו המבוססים, הנהנים מאי הצדק הקיים. במובן זה, יאיר גרבוז וגילה אלמגור, מבטאים היטב את עולמם הרעיוני של תומכי השמאל".

דני גוטוויין. השמאל מאמץ את עמדות הימין
  
המפתח: ברית עם המעמדות הנמוכים
  
"מן המחאה שהייתה, צריך להפיק מסקנה שלה שני פרקים", מסביר גוטוויין, ומפרט. "האחד: יש לכונן בישראל שמאל סוציאל דמוקרטי שייאבק למען שינוי הסדר הכלכלי – ממשטר הפרטה למדינת רווחה; שמאל שיסביר למעמד הביניים, שהניסיון ללקט פירורים בתוך הסדר הקיים, הוא חסר תוחלת.
  
השני: שמאל שעל בסיס האג'נדה של מדינת רווחה, ייצור ברית עם המעמדות הנמוכים, גם במחיר ויתור על התמיכה בקרב המעמדות הגבוהים. הנחת הכזב שהחנופה אל המעמדות הגבוהים תסייע בקידום השלום, הולכת ומתנפצת למול עינינו.
  
על השמאל ליצור ברית עם המעמדות הנמוכים, המבוססת על סדר כלכלי חברתי החותר לגידול דרמטי של השוויון במדינת ישראל. כדאי לזכור שרק ברית כזאת עשויה להביא לסיום הכיבוש.
  
מאז המחאה היה צמצום מזערי ברמת אי השוויון בחלוקת ההכנסות בישראל, אבל זה לא שינוי מגמה ומבחינה אסטרטגית, ההמשך האגרסיבי של תהליכי ההפרטה, מגדיל את שליטתו של ההון בכלכלה ובחברה. לשון אחר, ההון עשה ויתור טקטי למען הישג אסטרטגי.
  
אם כבר היה ויכוח על סדר קדימויות בין שלום לשוויון, הרי שלאחרונה, נוכח תבוסותיו, השמאל כבר ממעט לעסוק בנושא השלום ובהדרגה הולכות ומתגברות בתוכו גישות המאמצות אל תוכו מרכיבים מסדר היום של הימין, בין אם באמירות שאין עם מי לדבר, ובין אם באימוץ אלמנטים של פתרון המדינה האחת. במקום מאבק על שתי מדינות, יש אימוץ של חלקים ממדיניות הימין. במובן זה, אפשר לומר שהניצחון התודעתי של הימין על השמאל הניאו ליברלי, איננו רק בתחום הכלכלי חברתי, אלא גם בתחום המדיני.
  
אנחנו עומדים היום על חורבותיה של התפיסה הכוזבת של שלום עכשיו, שקודם נפרק את ההתנחלויות אחר כך נדאג לשכונות. ברור שקידום השלום מותנה באימוץ תפיסה כלכלית סוציאל דמוקרטית, דבר שכתבתי עליו באריכות כבר לפני למעלה מעשור במאמר שנקרא 'היסודות המעמדיים של הכיבוש.'"
האם כישלון המחאה איננו מרשם לייאוש?
  
"אינני מקבל את הטענה שכשילון המחאה מבטל את סיכוי לשינוי. יש היום דור חדש. עוד מעט המחאה תהיה זיכרון היסטורי ותמיד אפשר יהיה להתחיל מחדש. ניתוח הלקחים מן המחאה צריך להיות בסיס להתחלה חדשה".
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
14/7/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו