עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על המטכ"ל של רבין, על מלפני ומאחורי הקלעים של מלחמת ששת הימים ועל הדרך מהפלמ"ח עד בית הפלמ"ח ב"סדין אדום", האוטוביוגרפיה של האלוף (במיל.) ישעיהו גביש; ועל החיים כחלטורה - משאל העם בבריטניה, כמשל
  
כמוסה של היסטוריה
  
בגיל 91 מפרסם האלוף (במיל.) ישעהו (שייקה) גביש ספר אוטוביוגרפי בשם "סדין אדום". הקריאה של גביש כאלוף פיקוד דרום "סדין אדום" ברשת האלחוט, הייתה האות לכוחות צה"ל לפרוץ לסיני, ב-5 ליוני 1967. פתיחתה של מלחמת ששת הימים. "סדין אדום" היה גם שם ספרו של העיתונאי והפרשן שמואל שגב על אותה מלחמה, שראה אור זמן קצר לאחריה, כחלק משטף אלבומי וספרי הניצחון - רבים מהם התאפיינו ביהירות ובשחצנות, שלימים תגבה מחיר כבד ותביא חרטה גדולה עליה.
  
"סדין אדום" (הוצאת כינרת זמורה ביתן) של ישעיהו גביש, הוא כמוסה דחוסה של היסטוריה ב-275 עמודים - בעיקר, אך לא רק, עניינים צבאיים של מדינת ישראל: מלפני הקמתה, דרך הפלמ"ח, מלחמת השחרור, פעולות התגמול, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים - ליבו של הספר, ומלחמת יום כיפור. יש בו גם פרקים אזרחיים, של אחרי השירות: ניהול כור, הקמת בית הפלמ"ח והעמידה, כיום, בראש עמותת דור הפלמ"ח. גביש הוא הרוח החיה במפעל המרשים הזה, בו הוא ממשיך להשקיע את מרצו ואונו. מדפי הספר עולה שהפלמ"ח מוסיף לזרום בעורקיו. ההשוואה בין בית הפלמ"ח התוסס למרכז רבין השכן, שעד היום לא עוצבה זהותו, ונראה כי קודם נבנה ורק אחר כך תהו מה ייעשה בו - משרה תוגה.
"סדין אדום". שכחו שהמלחמה העיקרית הייתה בסיני
  
גלילי העדיף את דיין
  
אחת הסיבות לכתיבת הספר, מודה גביש, היא תחושתו ש"גנבו לזירת סיני את ההצגה". הוא פיקד במלחמת ששת הימים על שלושת רבעי צה"ל בחזית העיקרית מול צבא מצרים הגדול, רשם ניצחון מכריע בקרבות שחלקם נלמדים עד היום, וראה שמה שנשאר מהמלחמה ההיא זה הכותל וגבעת התחמושת. גנרלים לא צנועים עשו קריירה גדולה מן המלחמה על ירושלים, שהתחרות בה על הקרדיטים והרישום בדפי ההיסטוריה, הובילה ללא מעט מהלכים חפוזים ויקרים בחיי אדם, עליהם כיסה הניצחון.
  
מנגד, מן הקרב הגדול בסיני זוכרים מעט. אולי גם כי חצי האי הוחזר למצרים בהסכם השלום עמה. גביש כתב כדי להזכיר שבסיני הייתה המלחמה העיקרית ושגם שם היו קרבות קשים, גם אם לא תועדו בשירים הרואיים ("גבעת התחמושת") ומקאמות ("הצנחנים בוכים").
  

גביש, אחד משני האלופים האחרונים (השני שלמה אראל, מפקד חיל הים) שעוד עמנו מן המטכ"ל של מלחמת ששת הימים, כתב את הספר קצת כמו "יומני היקר", אך הכתיבה האישית הזאת, שהיא כמעט בלי חשבון, רוויה באינפורמציה מעניינת, חלקה, לפחות עבורי, חדש ומפתיע.

  
כך, למשל, הופתעתי לקרוא, כי בניגוד לכל מה שלמדתי וסברתי, גלילי העדיף את דיין על אלון - מנהיגו הנערץ של גביש מן הפלמ"ח - כשר ביטחון, משהוחלט להדיח את אשכול. גביש כותב כי בעצמו הופתע מכך (עמ' 145). בהרצאתו לאחרונה, במכון ממרי, בדיון על הספר, שאלתי את גביש אם אכן כך היה ולא מדובר בטעות - והוא אישר. נראה שרבים יצטרכו לעדכן את המידע שבידיהם בעקבות ההערה הזאת.
  
מינויו של דיין לשר ביטחון בעקבות הפוטש שנעשה לאשכול, לאחר מסע מרושע שניהלו נגדו בן גוריון ו"חייליו" ברפ"י, בתמיכתם של בכירים במפא"י (אהרן ידלין ולובה אליאב נשלחו להודיע לאשכול על גזר הדין), מלמד גם על המקריות שיש בהיסטוריה.
  
השתלשלות העניינים לא תיאמן. כותב גביש (עמ' 141): "נכנסתי לרמטכ"ל. הצדעתי. רבין ישב רציני ... בטון שקט אך מתוח, פנה אליי: ' ... עקב בעיות קואליציוניות, משה דיין ביקש לקבל את משרד הביטחון. אשכול סירב ואני הצעתי לדיין לקבל את הפיקוד על הצבא ושאני אתפטר. דיין דחה את ההצעה וביקש להתמנות לאלוף פיקוד דרום. מיניתי אותו ומרגע זה הוא אלוף הפיקוד ואני מבקש ממך להישאר כסגנו'". גביש דחה את ההצעה והודיע כי יתפטר.
  
רבין התוודה: "זה הכול בעקבות תביעתו של משה לפקד על הדרום ולקצור את התהילה". רבין ניסה לשכנע את גביש להישאר: "... דיין לא יודע על מה מדברים, הוא לא מכיר את התכנית, הוא לא יכול להיות..." גביש לרבין: "זאת בעיה שלך, לא שלי..." בינתיים הלחץ על אשכול גבר והוא נאלץ לוותר לדיין.
  
השאלה המנקרת בראשי היא מה היה קורה לו נעתר גביש ודיין לא היה נעשה לשר ביטחון.
  
זו שאלה חשובה משום שלהערכתי, מינוי דיין לשר הביטחון ויותר מכך, מדיניותו כ"שר השטחים", הניחו, במידה רבה, את התשתית למצבנו היום. זהו קו פרשת מים: מדיניות ערבוב האוכלוסיות שלו, סילוק תומכי ירדן מעמדות הכוח בגדה המערבית והעדפת הגורמים הלאומניים, יצרה מצב של לא לבלוע ולא להקיא, עוד בטרם השטחים התמלאו בקדושה. ב-1972, כשהמלך חוסיין הציג את תכנית הפדרציה – הוא נדחה על הסף. וזה עוד לפני שהגענו למלחמת יום כיפור.
  
גביש מסכם: "כששאלו את דיין איך לא בחל בדחיקת רגלי אלוף פיקוד רק כדי לקבל את התפקיד, ענה דיין: 'כשהזקנים רוצים לחזור, אין ברירה אלא לדרוך על הצעירים'. "זהו שיקול קר, אגואיסטי, ומה שחשוב יותר - למען הקריירה האישית והשאיפות לעתיד, אין כל חשיבות לדחיקה, לדריכה ולהרס אנשים אחרים. והרמטכ"ל? נדמה לי ששנים רבות לאחר מכן הוא התחמק מלהביט לי בעיניים". (עמ' 143)
  
כמעט רמטכ"ל
  
אקראיות אחרת היא זו שהפכה את מוטה גור למשחרר הר הבית. מלכתחילה, חטיבתו אמורה הייתה לנחות מן הים בחופי אל-עריש. המשימה בוטלה והחטיבה הופנתה לגזרת ירדן והשאר - היסטוריה.
  
כותב גביש: "כששמעתי את הקריאה 'הר הבית בידינו', הבנתי שהקרב הגדול של המלחמה, שאנחנו מנהלים זה היום השלישי, ומרסקים את האויב הגדול ביותר שאיים על קיום מדינת ישראל, מחוויר לעומת כיבוש העיר העתיקה ... עצרתי את הזחל"ם, ירדתי, התיישבתי על סלע לצד הדרך ואמרתי לעצמי, ספק בקול רם ספק בלחישה: 'גנבו לנו את ההצגה...'" (עמ' 207).
  
עוד הצגה "שנגנבה" לגביש הוא תפקיד הרמטכ"ל, עליו התמודד מול דוד אלעזר. תיאורו משעשע, משהו. לדבריו, הוא, שלא התחכך ולא עסק בפוליטיקה, לא היה מודע ללובינג שעשה לעצמו דדו ועשו לו אחרים. "דיין העדיף אותי, אבל לא נלחם על דעתו", הוא כותב ומציין שערב ההכרעה על המינוי, גלילי אושפז בבית חולים. "ואז שואל אותי חבר מהמערכת: 'מה, לא ביקרת אצל גלילי?, אז תדע שאין לך סיכוי להיות רמטכ"ל... כי דדו כבר ביקר...'" (עמ' 256). דדו, לפי הספר, אכן היה הרבה יותר מקושר ובעיקר מקורב לרמטכ"ל היוצא, ברלב. אפשר להניח שהיה מתמנה גם לו ביקר גביש אצל גלילי.
  
לרגע תהיתי, בתום הקריאה, מה היה קורה לו הרשתות החברתיות היו קיימות אז: עם ההערכות של 20 אלף הרוגים (דיין) או 40 אלף (יהושפט הרכבי), ההתמוטטות של רבין, ההדחה של אשכול, "המרד" במטכ"ל, האם ניתן היה לצלוח את כל זה? ועוד שאלתי את עצמי: האם ההתקפלות של הרמטכ"ל רבין לא מזכירה את מה שקרה לו, לימים, בסבסטיה ובאוסלו?
  
אפשר להניח ש"סדין אדום" הוא יריית פתיחה של הסיכומים הצפויים במלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים, בשנה הבאה. ככזה הוא שופך הרבה אור, מלמד, מחכים ולא לוקה בגבהות הלב שאפיינה רבים מן הספרים שנכתבו אודות התקופה ההיא.
 גביש. סירוב לשמש כסגנו של דיין
  
נ.ב. אפרופו מלחמה. בגיליון הקודם של הזמן הירוק (30.6) הגיב דובי הלמן לרשימתי שעסקה בפרשת ילדי תימן (15.6). ניסיתי לתאר כיצד מתהוות תיאוריות קונספירציה ותהיתי אם בפרשת ילדי תימן יש סממנים לתיאוריה כזו. בין תיאוריות הקונספירציה שמניתי היו זו של רצח רבין, זו של מלחמת יום כיפור וזו שהתפתחה סביב מותה של עפרה חזה. דובי טען כי מהתייחסותי למלחמת יום כיפור עולה כאילו הייתה מאחוריה מזימה ישראלית, מה שלא כתבתי. בינתיים נפתחו ארכיונים ועולה מהם כי הממשלה, כלומר גולדה ודיין, בכל מקרה, לא רצתה לירות ראשונה. כך או כך, נותרה פתוחה שאלתו של מנחם בגין: "למה לא קירבתם את הכלים?"
  
החיים כחלטורה
  
אינסטינקטיבית מהמותן, כמו שאומרים, אני בעד שיתופי פעולה. התאגדות עדיפה על תחרות. מנקודת מבט זאת (כאילו ששואלים אותי) תוצאת ההצבעה במשאל העם בבריטניה על היציאה מהאיחוד האירופי, מאכזבת. מצד שני, וזה קורה הרבה בימינו, "יד ענקים זדונה ובוטחת ... שמה לאל", כדברי המשוררת. רוצה לומר: קמה התארגנות פדרטיבית מתוך כוונה טובה ואז היא חוטפת השתלטות תאגידית עוינת. התאגידים הרב לאומיים בועלים את העסק ומכתיבים את אופן התנהלותו והאזרח מתחיל לחוש בלתי שייך. מה בכלל יוצא לו מכל זה? בשביל מה זה טוב?. אני משער שזה מה שקרה לאזרח הבריטי, בטרם החליט למרוד: אין לו רווח כלכלי מהאיחוד, זרם הפליטים מאיים עליו, האיחוד הפך לעול.
  
הבעיה היא שהמרד הזה הוא לא למען תיקון הסטייה, אלא למען שבירת הכלים: לא איזון חדש בין הלאומיות לקונטיננט, אלא מרד לאומני. בינתיים נראה שחלק גדול מהציבור נבהל ומחפש דרך חזרה.
  
מטרידה מאוד החפיפניקיות של הסיפור הזה: משאל עם על עניין גורלי, שמרים ומפיל שערי מטבע, שחורץ גורלן של כלכלות, נעשה בכזה כאילו. ראש הממשלה קמרון, שהוביל את המשאל והניח עליו את כל יוקרתו והפסיד - כזה כאילו מתפטר. כן, אבל אחר כך.
  
בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון השמרן, שהוביל את המאבק ליציאה מהאיחוד וזכה, והיה מועמד להוביל את בריטניה במצב הצבירה החדש שלה - נסוג לפתע. הכול חפיף, אין אחריות, אין את היום שאחרי. יש רק כאן ועכשיו. ובכן, כעת זה סופי: גם המציאות היא כזה כאילו.
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
7/7/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו