עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מתי ועדת קבלה?
  
צריך לאפשר ליישובים קטנים לקיים ועדות קבלה, חיוני שנקום כל בוקר בידיעה שהשמירה על ייחודיותו של המקום הזה היא משימה שמוטלת על כולנו
   
לפני שבועיים לקחתי חלק במפגש של "פורום חוקרי הקיבוץ". עו"ד יפעת סולל, פעילה במפלגת מרצ, דיברה על ועדות הקבלה ליישובים אשר הפכו, לדבריה, "לכלי להצדקת אפליה אתנית". יפעת איננה מתנגדת לכך שיישובים בעלי אופי ייחודי יפעלו לשמירה על אותו אופי ייחודי באמצעות סינון של מועמדים לגור בהם, אלא שהנוסח החדש של החוק בנושא ועדות הקבלה מגדיר את זכותו של יישוב לסנן את המעוניינים להתגורר בו באמצעות שני תנאים: הגודל - עד 400 משפחות והמיקום - בגליל ובנגב. יפעת הסבה את תשומת ליבנו לכך שאין בין התנאים דרישה לייחודיות ולכן יישוב שעומד בתנאי הגודל והמיקום רשאי לסנן מועמדים להצטרפות גם אם אין הבדל בינו לבין כל שכונה עירונית. בהיעדר ייחוד שיכול להצדיק סינון של מצטרפים - טוענת יפעת - נשארת לוועדות הקבלה רק מטרה אחת: לסנן מצטרפים בלתי רצויים - בעיקר ערבים, אך גם משפחות חד הוריות, בעלי מוגבלויות וכו'.
  
השאלה הנוגעת לבית קמה ועליה דיברתי בדיון ההוא, היא במה נבחנת ייחודיותו של יישוב, אותה ייחודיות המצדיקה שמירה עליה באמצעות בדיקה של המצטרפים. יפעת סולל עוסקת בחקר קואופרטיבים, שהם ארגונים המבוססים על רמה מסוימת של שותפות כלכלית. היא טוענת בצדק שיישובים קהילתיים אינם מקיימים שותפות כלכלית ולכן אין להגדירם כקואופרטיבים, אבל מתכחשת לכך שגם קהילה שאין בה שותפות כלכלית יכולה לקיים ולטפח שותפות קהילתית שמבדילה אותה באופן ברור משכונה עירונית רגילה. קהילת בית קמה היא דוגמה מצוינת לכך. כתבתי כאן פעמים רבות שבכל הנוגע לחינוך, תרבות וחברה, רמת הרצון להיות יחד ורמת הנכונות לתרום לקהילה, אנחנו יותר קיבוץ מהרבה קיבוצים שאני מכיר. בשעה שבקיבוצים מופרטים המגמה היא להקטין את מסי הקהילה, אצלנו מגדילים אותם כדי לממן פעילויות משותפות.
  
מה יכול לקלקל בבית קמה מצטרף חדש? עובדתית, למרות שכל המצטרפים לקהילה עברו ועדת קבלה ובזכות עמידתנו בקריטריונים של גודל ומיקום, כך יהיה גם בעתיד, מספר הנפסלים עד היום קטן ביותר. אין בכך כדי להעיד על הפוטנציאל של מצטרפים חדשים להשפיע על היישוב בכיוונים מנוגדים לאופיו הנוכחי. אפשר, למשל, להציע לבטל את תקציב ועדת תרבות. מי שרוצה תרבות - שישלם! אפשר לעשות מרד מיסים, הפגנות, שביתות, החתמה על עצומות, פרסומים תוקפניים (פעם היו מחלקים דפים אנונימיים בתאי הדואר, היום יש אינטרנט), אפשר להגיש תביעות משפטיות ולפנות לתקשורת ואפשר להסלים סכסוכי שכנים לרמות אלימות, אפשר לנסות לסכסך בין חלקים שונים באוכלוסיית היישוב ולהעלות טענות על אפליה.
  
חלק מהתופעות ברשימה הזו מוכרות גם אצלנו, אבל הכמות היא עדין שולית. האם זה מזל או שכל? כאשר ועדת הקבלה אינה ממיינת על-פי קריטריונים קשיחים (שרובם פסולים, הן לדעתי והן על-פי החוק), אלא על-פי פוטנציאל שלילי, יכולת הניבוי שלה מוגבלת. מה שמציל בינתיים את קהילת בית קמה ומאפשר להתמודד בהצלחה עם חריגים הוא אמנה חברתית שרוב האנשים שחיים כאן שותפים לה בהסכמה וברצון. הכלל הזה, דרך אגב, תופס גם לגבי מדינות. הניסיון המר מלמד שאי אפשר לקיים משטרים דמוקרטיים רק באמצעות חקיקה ואכיפה, כאשר התפיסה הדמוקרטית איננה זוכה להסכמה רחבה בעם.
  
בשורה התחתונה, צריך לאפשר ליישובים קטנים לקיים ועדות קבלה, טוב שהיישוב שלנו עומד בקריטריונים וזכאי להמשיך לקיים ועדות קבלה וחיוני שנקום כל בוקר בידיעה שהשמירה על ייחודיותו של המקום הזה היא משימה שמוטלת על כולנו, כל מי שחי פה ולא על ועדה כזו או אחרת.
  
נכתב בתאריך
4/7/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו