עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מתוגת מנוצחים לשיח של תקווה

  
אדם או ציבור יכולים לספוג הפסד, להתעשת ולחזור להתמודד ולהצליח, כל עוד הם לא בחרו את "הנוחות של המובסים"

  
הבוקר השתתפתי ביום עיון מרתק על תנועת "השומר הצעיר", לרגל פרסומה של חוברת מחקרים, בהוצאת כתב העת "ישראל", שהוקדשה ל"שומר הצעיר". מטבעו של יום העיון שהוא ריכז קבוצה מכובדת של חוקרים, יחד עם קבוצה, מכובדת גם היא, של ותיקים שהיו חניכי התנועה ומדריכיה. הכנס המעניין ואפילו מרגש, הסתיים, בשירה בציבור של מחרוזת "שירי תנועה" ובמידה לא מבוטלת של התרוממות רוח.
  
בין הפסד לתבוסה
פחות מרוממת הייתה השאלה שהוצגה לפאנל המתדיינים: "האם תולדות "השומר הצעיר" הם היסטוריה של מנוצחים?" עם כל ייחודה ומיוחדותה של תנועת "השומר הצעיר" ומבלי להפחית ממידת הרדיקליזם שאפיין אותה, נדמה שהשאלה יכולה להישאל גם לגבי שאר התנועות הכחולות. יותר נכון, לגבי השמאל הישראלי כולו. האם מי שהיו דומיננטיים בציבור הישראלי בשנים שלפני קום המדינה ומי שהובילו, לטוב ולרע, את הקמת ובניית המדינה, הם היום מחנה מנוצח? או שמא מחנה מובס? אין ספק שמדינת ישראל של היום התרחקה מאוד מהחזון של השמאל המדיני, החברתי והתרבותי שרצינו בו. היא התרחקה והיא ממשיכה, בינתיים, לנוע בכיוונים המסכנים את קיומה ועתידה, לדעתם של אנשי השמאל. (במתכוון איני מבחין ברשימה זו בין התרבותי, החברתי והמדיני, היות והדבר הוא ממהותו של "השומר הצעיר", שהוא כולל את כל אלה ביחד). כדי להשיב על השאלה החודרת והכואבת, יש להידרש תחילה לשאלה ההיסטוריוסופית: האם ההיסטוריה היא חד כיוונית? אני מרשה לעצמי להשיב, למרות שאיני היסטוריון במקצועי, כי אין להיסטוריה כיוון אחד קבוע. ככל שבינתנו משגת ההיסטוריה אינה אחידה ורציפה ואינה דטרמיניסטית (הכרחית). ההיסטוריה האנושית היא רבת פנים, בעיני המתבוננים, היא רבת כיוונים ולעיתים היא מעגלית (ליתר דיוק ספיראלית, היות ולעולם אינה חוזרת לאותה הנקודה ממש, בזמן ובמרחב) ובמידה רבה היא תולדת מעשיהם ומחדליהם של בני האדם. מי כמו העם היהודי ידע תקומות, מפלות, חורבן ותחיה מחודשת. הדבר נכון ביחסים שבין עמים ומדינות והוא נכון גם במאבקים הפנימיים על דמותה של החברה. אדם או ציבור יכולים לספוג הפסד, להתעשת ולחזור להתמודד ולהצליח, כל עוד הם לא בחרו את "הנוחות של המובסים". לשיטתי, מובס הוא מי שוויתר על המשך המאבק. וזה כל ההבדל.
  
שיח של תקווה

"השומר הצעיר" שלי הוא דרך חיים שאין לה נקודת סיום. הוא צירוף הערכים שיש לנסות להגשימם ולהתקרב אליהם ככל יכולתך. בין שאתה אחד מרבים ובין שאתה חש בדידות וניכור מסביבך. דרך חיים שיש בה גם ויתורים, זמניים ולעיתים מתמשכים, כדי לקרב את החברה למה שראוי בעיניך. בין באי יום העיון הייתה הסכמה על כך שרבים מחניכי ובוגרי "השומר הצעיר", מכל התקופות, נושאים בליבם מטען משמעותי שמלווה ומנחה אותם בכל מקום ובכל תהפוכות חייהם. הרבים הללו הם שותפים למאבק המתחדש. איתם ועם רבים אחרים נכון לחפש את הדרכים להשפיע ולהוביל את המאבקים על העתיד. להיאבק גם כשאנחנו מרגישים מיעוט. "השומר הצעיר" היה תמיד מיעוט. הוא היה מיעוט בעם היהודי, הוא היה מיעוט כאשר מרד בגטאות (יחד עם התנועות האחרות) הוא היה מיעוט בהתיישבות, הוא היה מיעוט כאשר היה שותף בהובלת המדינה, בתקופה בה תנועת העבודה הייתה המובילה, והוא מיעוט היום. ולמרות הכל, המיעוט הזה היה רב השפעה והיה משמעותי בהיסטוריה החדשה של עם ישראל. הידיעה וההבנה הזו אמורות להנחות אותנו להמשיך לפעול ולהיאבק למען התקווה שיכול להיות אחרת. הדבר נכון במיוחד למי שראו ורואים בחינוך מנוף משמעותי לתהליכי שינוי. מהמקום הזה עלינו לזכור תמיד את העובדה שרק שיח של תקווה עשוי לגייס, להלהיב אנשים ולגרום להם לפעול. הציבור שרבים בקרבו רוצים אחרת זקוק לאמונה שהדבר אפשרי. לכך נחוץ יותר מכל שיח של תקווה.
  
נכתב בתאריך
29/6/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו