עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
סוציאליזם בין אש לעשן
הסוציאליזם היה נר לרגלינו הקטנות, היחפות. השיתוף והשוויון היו אש התמיד שבערה בו. לימים דעך הנר ונגרע. האש בו כבתה. נותרו הזיכרונות, העשן והגעגוע הישן.
  
ההיסטוריון של העתיד
את הקיבוץ השיתופי הגדיר הפילוסוף מרטין בובר כ"אי כישלון למופת". מוקדם עדיין להגדיר את הקיבוץ המתחדש, המופרט, אשר אולי לא יהיה נכון לבחון אותו במונחים של הצלחה או של כישלון. הקיבוץ המופרט ייבחן במה שהמשוררת יראת השם זלדה ז"ל הגדירה כ"פעימות הדופק האחר". השינוי שחוללו חברי קיבוצים במהותו ובליבתו של קיבוצם מרצון ומדעת הוא עדיין עולל רך. נכון להמתין כדי לאפיין אותו ולהגדירו. ספק אם ההיסטוריון של העתיד או מי מהפילוסופים החברתיים שלו יוכלו להגדירו הגדרה אחת גורפת.
נ.ב מיעוט הקיבוצים שנותרו, עדיין, שיתופיים "עונים" להגדרה הבוברית. אפשר למנות לפחות על אצבעות יד אחת את הקיבוצים שהם לא אי-כישלון למופת אלא מופת של הצלחה.
  
ביאפרה
הרפובליקה של ביאפרה, כך מלמדת ויקיפדיה, הייתה מדינה קצרת ימים, שמרדה בשלטון ניגריה, והתקיימה בין 1967 ל-1970 בדרום מזרח ניגריה, תוך מלחמה אכזרית בשלטון המרכזי. שמה של המדינה ניתן לה על שם מפרץ ביאפרה באוקיינוס האטלנטי, שעל חופיו שכנה. רק מדינות מעטות - גבון, האיטי, חוף השנהב, טנזניה וזמביה - הכירו בעצמאות ביאפרה, אך מדינות נוספות - רודזיה, דרום אפריקה וצרפת - סיפקו לה סיוע צבאי חשאי. ניגריה, שלא השלימה עם קיומה של שכנתה, החליטה ולהטיל מצור יבשתי וימי עליה והרעיבה רבים מתושביה למוות.
שמה של מדינה זו הוזכר תכופות סביב שולחן האוכל בארוחות שאכלנו, אי אז, בבית הילדים בקיבוץ (מקום שהפך למושג, שנשמע לי, לפתע, כאן ועכשיו כמו, חלילה, בית יתומים...). מי שהותיר או, שומו שמים, זרק לפח חתיכת פת, כף אורז או כפית ממרח שוקולד ננזף במשפט "יש ילדים רעבים בביאפרה" - משפט שהיה אמור לנקוף את מצפונו ואולי אף לייסר אותו על בזבוז משאב יקר מפז. עד היום, נוזף באוזני רוחי המשפט הנוזף והמוכיח - יש ילדים רעבים בביאפרה - בכל פעם כשאני שולח לפח מלפפון שהרקיב בכפור של המקרר ומייסר אותי בכל פעם כשאני מותיר חצי פרוסה נגוסה, גם כשאני יודע היטב, בתחושת בטן חריפה עד כאב, כי שום ילד ביאפרי לא יוכל לאכול אותה. לעולם.
  
קריאה בקפה
ישבתי במרחק הד מהם. אי אפשר היה לא לשמוע את דבריהם. אחד מהם קרא ידיעה על קיבוץ שבנים נוהרים לבנות בו את ביתם והתפלא, מה יש להם לחפש בקיבוץ. השני, המקשיב, השיב: כל מה שאתה היית מת שיהיה לך ובחיים לא יהיה לך. מה, שאל השואל. מה? השיב המשיב: בית. ביטחון. חיי קהילה. תנאים מצוינים לילדים ועוד המון המון דברים שחבל לך על הזמן. הראשון והשני סיימו את הקפה והשני קינח במשפט: "וואללה, מה אתה אומר. ואני חשבתי שהקיבוצים סיימו את הקריירה שלהם במדינה הזאתי".
  
פינת הילדים
החתול השחור צץ לפתע והביט בי
במבט שאומר: עזוב אותי, יה חביבי
רק אתה יכול לבחור
בין חושך לבין אור.
  
שורה תחתונה
כשפקחה את עיניה, נפתחו בעיניו אגמי התכלת שהזמינו אליהן את היפה שבברבורים. היא לחשה: אל תשיר לי שום שיר. אני אוהבת אותך כך, שט בי את שתיקת תשוקתך.
  
נכתב בתאריך
28/6/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו