עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

על הרבה מהומה על לא מאומה באליפות אירופה 2016; על הבוטקה בקטמון, קפה אידיאולוגי-שכונתי, שהוקם ביוזמת התושבים; על סימני נפט - יש ערבים באזור שהם בעדנו; ועל סיפורי ביבי-בוגי-ברוגי
  
שטאנץ

בכשבעה משחקים באליפות אירופה בכדורגל הספקתי לצפות / לבהות, עד כתיבת הדברים האלה בשבת. העובדה שאני לא זוכר את המספר המדויק, איננה מקרית. המשחקים נראו כל כך דומים זה לזה, הנבחרות, רובן ככולן משכפלות את אותו כדורגל המתיימר להיות יעיל, אך נטול ברק ודל בשערים. אולי משהו ישתנה בהמשך, אך לא נראה שכך יהיה.
  
תהיתי ביני לביני, אם עוד אפשר שגם בימינו תפרוץ קדימה נבחרת שתציע "משהו אחר", סגנון חדש, מלהיב, ששובה את העין, כמו זה שהציעו ברזיל לפני ארבעים שנה והולנד לפני כשלושים. בינתיים, אפס, כלום. אולי לא במקרה הולנד, היפה של פעם, כלל לא הגיעה לאליפות הזאת וברזיל האטרקטיבית של פעם, נשרה באופן מביך בסיבוב הראשון של משחקי גביע אמריקה, כשהפסידה לפרו.
  
אולי אין קשר, אבל נדמה לי שיש: סוף צמיחתן של נבחרות אטרקטיביות וניצחונו של הכדורגל "היעיל", "השבלוני", חל במקביל לתהליך הגלובליזציה והשתלטות של תאגידי ענק על הקבוצות. לא שזה לא היה קודם, אך בשניים-שלושה העשורים האחרונים, התהליך הזה התעצם והביא למסחורם של השחקנים, הפיכתם מספורטאים למכונת משחק שמחליפה ידיים: היום הם כאן, מחר הם שם. הם נטולי זהות. הכול לפי הכסף.
  
התהליך הזה השטיח והאחיד את הכדורגל. שחקנים ברזילאים ששוהים שנים ארוכות באירופה, הם כבר לא שחקנים ברזילאים. כשהם חוזרים לנבחרת ברזיל, הם משחקים כדורגל אירופי, כמוהו יש בכל העולם. הם איבדו את הייחוד ועמו את האיכות. הקסם פג. הכוכב הברזילאי האמתי האחרון, היה רונלדיניו. זה היה מזמן-מזמן. מאז אין אף פלה חדש וגף גרינצ'ה וגם לא קרויף הולנדי חדש.

סרג'יו ראמוס (ספרד). תספורת "צלחת", קעקועים וזקן של דאעש
  
אליפות אירופה בכדורגל נראית כמו האירוויזיון שעבר עם השנים האחדה והשטחה: רוב נציגי הארצות כבר לא שרים בשפתם, אלא באנגלית, המילים כמעט זהות, אותו שמאלץ, והרבה גימיקים, נצנצים ופירוטכניקה שנועדו למשוך את תשומת הלב. נדיר למצוא שם זמר עומד מול המיקרופון ושר שיר ללא כל הפיזוזים והקרקורים שמסביב.
  
גם באליפות אירופה צדה את עיני בעיקר "התפאורה": תספורות "הצלחת" של השחקנים - קרחת מסביב, כרבולת מלמעלה - שהפכו מאוד פופולריות, בעיקר אצל הצרפתים.
  
מי שעשה טירונות במחנה שמונים בשליש השני של המאה הקודמת, זוכר את התספורת הזאת לשמצה. קראנו לה "צלחת" בשל התחושה שהספר מזרה האימה חיון, היה מניח לטירון צלחת על הראש ומגלח-מקריח את כל מה שמסביב, בהליך שנמשך דקה וחצי. הדרך להימנע מכך, הייתה לתת לו "טיפ" לפני התספורת - חבילת סכיני גילוח אל-חלד, שהיו אז בשורה חדשה למתגלחים. חיון צרך את הסכינים האלה משום שפני היו מצולקות וסכין אל חלד פצעה פחות. במחיר הטיפ הזה, הקרחת שלנו יצאה פחות אגרסיבית.
  
חוץ מתספורת הצלחת, צדו את עיני הקעקועים אצל הכדורגלנים, שעד לאחרונה נהנו מבלעדיות אצל שחקני הכדורסל, הזקנים ההיפסטריים סטייל דאעש (ואהוד ברק), וגם הנעליים הצבעוניות - כל נעל בצבע אחר לאותו שחקן. הרבה מסביב ותוכן מועט.
  
***
  
ההכרח לנצח - זה כבר מזמן לא ספורט של "נפש בריאה בגוף בריא" - והמשמעות הכספית העצומה שיש לכל ניצחון לבעלים, הפכו את הספורטאים למכונות משחק. הכושר שלהם מאפשר להם לרוץ 90 דקות על כל המגרש, ללא הפסקה. מגן הוא חלוץ וחלוץ הוא מגן. אין רע בכושר גבוה, זולת העובדה שזה יוצר צפיפות עצומה סביב הכדור ובעיקר סביב השערים. צריך תמרונים של כמה דקות כדי לפרוץ אל תוך הרחבה שנגמרים בלא כלום. הצפיפות הזאת היא עוד סיבה לדלות השערים. אם לשחקן בימינו יש 30% כושר יותר (ויש לו) מכפי שהיה לשחקן לפני עשור או שניים, משמע שעל המגרש ניצבים עתה "28 שחקנים". טוב, לא פיזית, אבל מבחינת הצפיפות במגרש.
  
לכן, אם רוצים לראות גולים, ולכך הרי הכדורגל נועד, צריך יהיה להגדיל את המגרשים, או לחילופין, לצמצם את מספר השחקנים מ-11 ל-10 ואפילו ל-9 ולאפשר יותר חילפים, כך שהמשחק יהיה יותר דינמי.
  
כל זה לא ימנע את חולשתן של הנבחרות לאומיות ביחס לקבוצות בליגות האירופאיות, שהפכו לקבוצות רב לאומיות המעוטרות בכוכבים מכל העולם. גלובליזציה ומשטר תאגידי, משנים את הכלכלה שבתורה משנה את סדרי העבודה, את העדפותינו התרבותיות ועוד שלל תחומים, בהם גם הספורט.
  
בוטקה זה רק בית של הש.ג
מעת לעת אני נחשף למיזמים חברתיים שמפעילים גיוס המונים באינטרנט (headstart). כדי לצאת אל הפועל. אחד מאלה הוא מיזם "הבוטקה בקטמון" שנחנך בשבוע שעבר. המדובר במחסן שהיה בלב שכונת קטמון בירושלים, שצעירי המקום, חברי "קהילת כרם", החליטו להפכו לבית קפה קהילתי המקיים סביבו פעילויות חברתיות ותרבותיות, ולציין בו את זכרו של בן השכונה, משה דוינו, שנפל ב"צוק איתן". היזמה "פרצה" כשעוד הייתי "ירושלמי מלא". חבר מהעבודה ואנוכי העלינו תרומה קטנה: הוא של רצון טוב, אני בתקווה שעוד אספיק ליהנות מהקפה במקום בזמן שהותי המתכלה בעיר.
  
שמתי את הבוטקה הזאת על מסלול הדיווש השבועי כדי לראות איך "התרומה מתקדמת". ובכן, הכל היה איטי, יותר משנתיים: ביורוקרטיה, היתרים, בנייה, כך, עד שבוע שעבר.
  
החנוכה הייתה מרגשת: פסיפס אנושי מרהיב - משפחות של צעירים וסטודנטים שהתלבשו על השכונה, לצד עולי שנות השישים, התכנסו למסיבה מגניבה, עם להקה וכיבוד.
  
התחושה המטאפורית שלי הייתה כמו לאחר גיוס העמסת חבילות קש. נכנסים לשדה כשהוא מלא בחבילות, ובסוף, אחרי עבודה קשה בהעמסת העגלות, מביטים אחורה והשדה נקי. עשינו זאת. הבוטקה בקטמון, קפה שיתופי. כיף. וגם יש לי "כרטיס מועדון".

הבוטקה בקטמון. פסיפס אנושי מרהיב
  
סימני נפט

להגיד היום "סימני נפט" זה לא גליק גדול. יש גז, יש פצלי שמן, יש אנרגיית רוח, אנרגיה סולארית, נפט כבר לא סחורה. ובכל זאת: בעבודתי במכון ממרי לחקר תקשורת המזה"ת, אני מקבל לעריכה והגהה חומרים רבים המתורגמים מן התקשורת הערבית והמוסלמית. זה מעניק גם למי שאינו מזרחן מדופלם זווית רחבה על הנעשה באזורנו הגועש.
  
לצד כל להט הקרבות, מלחמת המשטר הסורי בחזבאללה ולהפך (בשבוע שעבר דווח כי "הידידים" התעמתו קשות), לצד המלחמה בתימן, המתח בין סעודיה ומדינות המפרץ לבין איראן, לצד נאום מטעם אבו מאזן בכנס הרצליה, צדו את עיניי שתי ידיעות יוצאות דופן, שמשרות תחושה של "אור בקצה".
  
האחת, קשורה לפיגוע במתחם שרונה בתל-אביב: דחאן בן טריף אל-ענזי, איש תקשורת וחבר אגודת העיתונאים הסעודים, צייץ בעמוד הטוויטר שלו: "תנחומינו למשפחות הקורבנות"; עיתונאי מהאמירויות בשם חאמד אל-מזרועי, צייץ: "מה שקרה בתל-אביב זו פעולת טרור".
  
ערוץ אל-מנאר של חזבאללה, הציג (13.6) את הציוצים האלה ותגובות המגנות אותם כדי למתוח ביקורת עקיפה על מדינות המפרץ ועשה "שיימינג" לעיתונאים שגינו את הפיגוע.
  
הידיעה השנייה, אולי משמעותית יותר, הופיעה ביומון הקטרי אל-קודס אל-ערבי, היוצא לאור בלונדון. היומון האשים (13.6) ארבע מדינות ערביות בתמיכה במינוי - לראשונה בהיסטוריה - של ישראל לראשות ועדה חשובה של עצרת האו"ם - הוועדה המשפטית - חרף התנגדותן המוצהרת של מדינות ערב.
  
רחש-בחש אודות קשרים המתרקמים ומתעבים בין ישראל לכמה ממדינות ערב, יש כל הזמן. המבחן האמיתי הוא בהוצאת הדברים לאור. בהחלטה לתת לכך פומביות. ופה יש צעד קטן, חשוב.
  
רבים מאתנו יחושו חמיצות מכך שדווקא דני דנון, יעמו כנציג ישראל בראש ועדה חשובה של האו"ם; מצד שני, כשיש כל כך הרבה BDS במערב, טוב שנמצאו לנו כמה ידידים בקרב שכנינו במזרח.
  
ביבי-בוגי-ברוגי
ברוגז-ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם?? באמת?! זה סופי?!
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
23/6/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו