עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
השירים היפים של יזהר ושל יענק'לה ז"ל
"במה להמתיק ימים אם לא בשירים", פותח נתן זך את אחד מהיותר יפים משיריו המאוד יפים, ששורת הפתיחה שלו היא שמו של השיר. מאחר ששירים עשויים להמתיק - אם לא ימים שלמים לכל המעט, דקות ושעות - אני שמח לחלוק אתכם את מתיקותם של שירים יפים להפעים: לפני חודשים אחדים יצא תקליטור בשם "לאור ולצלילים", אוסף ביצועים חדשים לשיריהם של יזהר ירון (1910-1984) ויעקב (יענק'לה) שגיא (1937-1980) ז"ל, חברי עין השופט - הקיבוץ בו נולדתי ובו חייתי עד שנות השלושים לחיי - מלחינים מחוננים ומוערכים. את התקליטור הזה, שהופק בחברת 'נענע דיסק', אשר מזה ימים אחדים אני שומע את שיריו, בזה אחר זה, ברצף, ובכל האזנה מגלה עוד קפל חבוי במניפת יופיו, יצרו אמנים מעין השופט. את השירים מבצעים אמנים צעירים, חלקם מהקיבוץ, בעיבודים חדשים ובסגנונות מגוונים ומפתיעים. עשרות שנים מאז שמעתי את השירים בראשונה אני מאזין להם כיום בקשב אחר, עמוק יותר, והם נשמעים לי יפים מתמיד. אני מרשה לעצמי להמליץ בחום לב רב על רכישת הדיסק אף שלא ביקשתי את רשותו - האיש מאחורי האור והצלילים, במירכאות ובלעדיהן, הוא חבר הקיבוץ, נטע שפירא (neta@keh.co.il, ‏050-7266534‏ ), כתבו לו או צלצלו אליו והזמינו את המתנה הערבה לאוזן, שאותה תוכלו להעניק לעצמכם וליקרים לכם - שירים שמחזירים אותי בעיני הרוח ובאוזני הבשר אל תקופה מלאת תום, שבה שירים היו שבילים אל יופי ואל טעם. פעם.
  
שומרי הגחלת בשבת
באחד הצמתים בעמק, בשבת שבה הטבע פרח בכל יופיו וכל מי שרצה היה יכול לשייט בתוך ים יפעתו, הם התקבצו שם, "הקומץ", יהודים וערבים, אשר במקום ובזמן שבהם רובנו ככולנו רואים רק את העשן שהותירה אש התקווה שכבתה, הם עדיין מפיחים אותה בשארית הגחלים, בשארית תקוותם. אכן, נותרה רק גחלת עמומה, והם, שומריה, נשאו שלטים בזכות הדו קיום, הפיוס, הצורך בפתרון. העוברים ושבים נחלקו, כצפוי, בין אדישים, אכפתיים (מעטים) מנאצים, וכאלה שלא סופרים איש מלבדם. מן הסתם, כמשוער, לכל אחד מהם היו תכניות אישיות באותה שבת, שעבור רבים מאתנו היתה יום מנוחה ועבורם- יום נוסף של שליחות.
  
יום המעשה המסמיק
ביום המעשים הטובים היה טעם אחר לנדבתי. פחות צדקה, יותר צדק. היא ישבה באותו מקום, מלוכלכת, מרופטת בבלואיה המחוררים, מדיפה ריח חרוך של רחוב מעושן. מתי ידעה באחרונה מגעם של מים. אני תמיד מנדב לה את נדבתי בשמחה מהולה בעצב. "היום אתה צריך לתת לי כפול", חרצה נחרצות. "למה?", תהיתי. "כי היום יום המעשים הטובים". "סליחה", תיקנתי, "היום, כמו בכל יום, אני לא צריך לתת לך כלום, כי אני לא חייב לך דבר, אבל היום, דווקא היום, אני רוצה לתת לך פי שלושה ממה שאני נותן לך בכל פעם". התשובה שלי הכריזה, לכאורה, על קיומה של תחרות מבוכה: אני לא יודע לחיו של מי מאתנו הייתה יותר סמוקה אחרי מה שהעזתי לומר לה, בעודי חושב שגם לבעלי מצווה, קטנה וזעומה ככל שהיא, יש זכויות. ומותר להם, ולי, לעמוד עליהן, כמו במקרה הקטן הזה.
  
פינת הילדים
נדנדה ריקה ושוממה
מולה ילדה שהשתוממה
אם אף אחד לא מתנדנד
אולי אני אעלה ואתנדנד
אחרת היא עלולה לחוש בודדה
עכשיו, לבדה, כשכולם בעבודה.
  
נכתב בתאריך
14/6/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו