עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים
  
על הסרט אודות צמיחתם והתפתחותם של הקיבוצים העירוניים ותנועות הבוגרים והקשר שלו להודאה המהדהדת של קרן המטבע הבינלאומית בכשליו של הנאו ליברליזם; וגם על הקשר בין הגודש בחפצים אלקטרוניים, לבין טרגדיית שכחת הילדים הקטנים במכונית
  
הן אפשר
  
"רוח עז, מסע אל המהפכה השקטה", סרטו של ניצן הורביץ על הקיבוצים העירוניים ותנועת הבוגרים, שהוקרן לאחרונה בערוץ 10, עורר אצלי הרבה הרהורים ומחשבות. מדובר, כמובן, במחשבות חיוביות, כמעט עד כדי קנאה, ביכולתם של אנשים צעירים וכאלה שכבר פחות צעירים - למתוח מפרש מול רוח התקופה, מול ציפיות המשפחה לקריירה אישית ולעשיית כסף - ולעצב אורח חיים שוויוני-שיתופי-משימתי, במטרה "לתקן עולם".
  
יש אצל הקבוצות הללו הרבה מן ה"תובנות" של מייסדי הקיבוצים, עם מקצה שיפורים מתבקש: יש שיתוף מלא, ערבות הדדית מלאה, יש שוויון, יש ויתור - זמני או קבוע - על רמת חיים, כדי להתקיים בהתאם ליכולת ההתפרנסות. וישנה גם איכות אנושית - אפשר לומר, ולא בשלילה, אליטיזם - המניבה פיתוח תרבות פנימית, כתיבה, הרבה יצירתיות ואמירה לחברה: אנו נהיה הראשונים בגל השיתוף הזה. אין כאן את הסיכון הקיים בכניסה לעסקים חובקי עולם, יש פחות "דחיסות" ככל שמדובר בחינוך וצריכה משותפים. ואולי טוב שכך.
  
התנאים ליצירתם של כל אלה הם מה שקהה אצל רבים מאתנו, ואצלם לא: התודעה. בכותבי "תודעה", הכוונה היא "לדבר הזה" המציב את יחסי האני-אנחנו באופן יותר מאוזן ונכון; לאגואיזם, לא של הפרט למען עצמו, אלא אגואיזם המכיל בתוכו גם את הקיבוץ והחברה; לתודעה המחשיבה את ערכו של מעשה לא רק את שוויו הכלכלי; זה הפוך מן המקובל בעולם המופרט, שבו אדם ניכר לפי מחירו, לא לפי ערכו.
הקיבוץ העירוני משעול. בחזרה לעתיד
  
לפני ארבעים שנה, כשראשוני הקיבוצים העירוניים בגלגול הנוכחי קמו, היחס אליהם התבטא באמירה: "ישחקו הנערים לפנינו", כלומר, זו משובת נעורים שתחלוף: מה הם יעשו כשהם יגדלו, איך הם יגדלו ילדים במסגרת הצפופה הזאת ועוד כיוצא באלה שאלות שהציגו מי שפעם ניסו, ויתרו, ומחפשים עכשיו חיזוקים להחלטתם לוותר. ובכן, לא תופעה חולפת, אלא בתופעה מתגברת המפתחת קשרי גומלין עם סביבתה - עניין שהקיבוצים, לאורך השנים, בעיקר כשלו בו; זו סביבה שהיום, לאחר ארבעים שנות נאו-ליברליזם אכזרי, פתוחה יותר לאהוד את האלטרנטיבה שמציעים קיבוצים אלה.
  
בתנועה הקיבוצית - כלומר בלאונרדו - עושים כנסים בינלאומיים על קואופרציה? הם מקימים קואופרטיבים. בתנועה סוגרים או מוכרים את הוצאות הספרים? הם מקימים חדשה. ומן הסתם יש עוד מפעלים המחדשים ימים כקדם בשפת ימינו אלה. מודה, אני "שפוט" של התופעה והיא מהווה משב רוח מרענן ובעיקר מלמדת שהפרטת הקיבוץ לא הייתה "הכרח היסטורי", אלא העדפה של אנשים שהרוח חדלה לנשוב במפרשיהם, ברגע שהים נעשה קצת יותר סוער.
  
מן הסתם עוד יתגלו באגים: עזיבות, סכסוכים פנימיים, קשיים כלכליים, אבל הקביעה שהשתלטה על חיינו שאושר - עושר, תישאר חקוקה על הקרח בלבד.
  
גברותי ורבותי, מהפך!
  
מקרה או לא, בשבוע בו הובא סיפורם של הקיבוצים העירוניים, פרסמה קרן המטבע הבינלאומית דוח המציג את כשלי הנאו ליברליזם וטוען את מה שכלכלנים "עממיים" יותר טענו לפני רבע מאה (אסתר אלכסנדר למשל, ולא רק היא): שהשיטה הזאת מחוללת פערים כלכליים בלתי אפשריים ושיש קשר שלילי בין גודל הפערים שהיא יוצרת לבין גודל הצמיחה. משמע, פחות פערים ויותר שוויון, יאפשרו יותר צמיחה. עד לא מזמן, אמירה כזאת הייתה בגדר חטא לא יכופר. הצהרה כזאת מצד המוסד שהיה לאורך עשרות שנים הכהן הגדול של הנאו ליברליזם ושכמה מראשיו היו בין מי שדחפו ולחצו על הממשל האמריקאי להתנות את הסיוע הכלכלי לישראל במעבר לכלכלה נאו ליברלית במסגרת תכנית הייצוב של 1985 - יכולה להיות משולה כמעט למעשהו של רנה דקארט, אבי הפילוסופיה המודרנית, שביטל את כל מה שידע על העולם, כדי לחשוב על הכול מחדש, במטרה להגיע לאמת הוודאית. עד כדי כך.
  
המוסד האורתודוקסי הזה, שכפה בדבקות את משנתו הנאו ליברלית על הרבה מדינות - מסכנות בדרך כלל – שנזקקו לעזרתו, אומר "פוס". המדהים הוא, כאמור, שזה בא באיחור כה רב, כאשר הפרקטיקה מזמן לימדה ש"משהו כאן לא עובד". אם זה לא היה מוסד כה עתיר כוח, מן אדמו"ר כלכלי עולמי, אפשר היה לומר "מודה ועוזב ירוחם", אבל אחרי סבל של רבים כל כך ברחבי העולם, אחרי שגשוג כלכלת השכר הנמוך ועובדי הקבלן, אחרי קיצוץ תקציבי הרווחה, שכולם נעשו ברוח התורה של קרן המטבע, גילוי "הטעות" באיחור כזה, הוא בלתי נסלח.
  
נראה לרגע, כי מה שגרמו פיגועי ההתאבדות של אינתיפאדת אל-אקצה להסכם אוסלו, גרם משבר הסאב-פריים של 2008 לכלכלה הנאו ליברלית: הוא חשף את כשליה, שקריה, את העמדת הפנים ואת הבדיה שהעושר שנצבר בידי המעטים, נועד לחלחל אל הרבים. את זה סיפרו לנו כדי להכשיר את העושר שנצבר בידי מעטים. עאלק, גם לנו יהיה בו חלק.
  
אורתודוקסיות זקוקות כנראה לקטסטרופות כדי שיזוזו מקיבעונן; למציאות שתסתור באופן מוחלט את האופן שבו הן דמיינו אותה: משהו כמו אלפי הרוגים בקידום הסכם אוסלו ("קורבנות השלום", זוכרים?); משהו כמו מיטוט של הכלכלה העולמית בנאו ליברליזם. טוב, לא כולם ישנו את דעתם: יישארו כאלה שיאמרו: כולם טועים, הצדק עמנו.
  
פיגועי ההתאבדות שהעמידו באור כה גרוטסקי את ההבטחה ל"מזרח תיכון חדש", הרגו את השמאל הישראלי וחבל; משבר הסאב פריים שחשף את רדיפת הבצע של השכבות שהבטיחו "לטפטף את עושרן למטה", יהרוג, או לפחות ירסן, את הנאו ליברליזם, וטוב שכך.
  
אני חושב שיש קשר סמוי בין פרסום כשלי הנאו ליברליזם, לצמיחת הקיבוצים העירוניים. הקשר הוא קשר של אווירה, קשר של אופן ההתייחסות והקבלה של החברה. לפני עשרים או עשר שנים, אפשר להניח שערוץ מסחרי לא היה מקדיש תכנית הפריים-טיים לסוגיות של שוויון, ערבות הדדית, וקהילות שיתופיות. מן הסתם גם לא היתה אז הסיטואציה שעשתה את אורח החיים הזה למשהו שצעירים רבים רוצים ומאמינים בו. לנאו ליברליזם (לא רק ל"חברים הבטלנים") היתה יד בנפילתם של הקיבוצים ושל מגזרים אחרים בחברה הישראלית, להודאה בכשלנו, תהיה אולי יד בצמיחתם מחדש.
  
מטה קרן המטבע הבינלאומית. מחשבים מסלול מחדש
  
השלט ששולט בנו
  
בשבוע שעבר מת עוד ילד שנשכח באוטו. זה באמת לא נתפס איך הורים, ברגע של היסח דעת, או קלות דעת, שוכחים את היקר להם מכל, הולכים לדרכם וגורמים לאובדנו. האם כך היה תמיד?
  
מה שמפתיע, או מדאיג, הן התרופות המוצעות לתופעה: חיישנים, גלאי רעש, השארת התיק במושב האחורי (ומה אם אין לי תיק?), אימון אישי לשינוי הרגלים ועוד מיני פטנטים. ואני אומר: לא! לא לעוד תחכום, לא לעוד גלאי או חיישן, שיצטרף לערימה שכבר יש לנו. אני אומר לא רבתי לכל אלה, כי מה שמסייע לשכחת הילד הוא בין היתר השלט המאפשר לנו לצאת מן המכונית בחטף ולנעול אותה ב"קליק", כעבור כמה מטרים, תוך כדי הריצה לעבודה, או לקניות.
  
לו ויתרנו על השלט הארור - להורים ששכלו את ילדם די ברור שהוא ארור - היינו מתעכבים חצי דקה, לא יותר, תוקעים את המפתח בחריץ הדלת כשפנינו אל המכונית ומגלים ששכחנו בה ילד. מי זוכר תופעה של שכחת ילדים במכונית שלפני עידן השלט?
  
מכשירם אלקטרוניים יוצרים נוחות, מקלים על החיים, אך יש בהם גם סכנות. כך גילינו, ששימוש בטלפון סלולרי תוך כדי נסיעה מהווה סכנה והיום יש הגבלות על כך.
  
או קיי, אז ייקח עוד חצי דקה לנעול אותה, אבל זה עשוי להציל חיים. כמו שנאמר מזמן: מוטב לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע. תוקעים מפתח בדלת הבית? נתקע גם במכונית!
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
9/6/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו