עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
חשבון פשוט עד עלבון
אין הכרח לדעת את כל ארבע פעולות החשבון הבסיסיות. די בידיעת חיבור. אין הכרח להיות גאון פוליטי. גם בור ועם ותם הארץ יוכל לעשות את החישוב הפשוט עד כדי גיחוך. עד עלבון. עד טמיון ועד אבדון: אם יסכים מי מהשותפים הטבעיים של גוש מרכז שמאל לוותר על האגו שלו או, לכל המעט לדחוק אותו למקום השני, אין שום סיבה ושום מניעה מכינונו, עוד השבוע, של גוף אשר יהווה לא רק גוש חוסם לממשלה אלא גוף שתהיה בו מסה קריטית מספיקה להפלתה. תואיל גם מרצ, היפהפייה הנמרצת שאינה נמה ולכן לא מתבקשת להתעורר, להבין ששעת החירום הזו היא גם שעת כושר עבורה לחבור למפלגת העבודה - חרף מצבה ואולי בגללו - ואל יאיר לפיד ולהוות את הגוש הגדול בכנסת.
נ.ב. הסיכוי שזה יקרה הוא מינוס אפס.
  
חקלאות
שדות שבעמק. בריכות הדגים. רעש של טרקטורים, מחפרונים, קולות של קדיחה, קלטור, קלטור, ניסור. מטוס קל זורה מים כימיים על השדות. ריח חריף של ריסוס פושה בנחיריים. ריח רע ורעיל של משהו טוב ומועיל. קול סילוני השפריצים של הממטרות הסובבות. קבלנים יורדים מרכבי השטח הגדולים שלהם. עובדיהם כורעים בשדות, מנכשים עשבים או אוספים יבולים בשמש הקופחת, ברוח העזה, לא אחת אף בגשם. וישנם הרפתות, הלולים, המטעים, הפרדסים, המשתלות. ועוד. יש חקלאות, שחלק ניכר ממנה התייעל והשתכלל עם השנים ובתוך כך ייתר חלק מהעובדים, אבל עדיין, גם בהינתן הקדמה וירידת קרנה ומשקלה של החקלאות בישראל, היא קיימת בקיבוצים, שיתופיים ומופרטים כאחד. גם אם אין סיבה לשיר לה שירי הלל, מיותר ובעיקר מוקדם לסתום עליה את הגולל, לקבור אותה ולהספידה. זה מכבר החקלאות אינה עוד בחיתוליה אבל היא עדיין לא בתכריכיה.
  
ציבורית קיבוצית
הקהילה המתחדשת ברשפים מלאה יוזמות כרימון (תסכימו שקלישאות - בניגוד למליצות - הן אמת לאמתה?). באחת מהן נערכה ארוחת ערב בחדר האוכל, אשר מזה שנים לא נאכלות בו ארוחות. לבד מהאוכל הטעים, שבו לשימוש, חד-פעמי לפי שעה, המגשים והציבוריות (הכולבויניקים). זה אולי לא חידוש ימים כקדם אבל זו יוזמה מרעננת, שמשיבה טעם - תרתי משמע - של פעם. יוזמות שיתופיות בקיבוץ מופרט מדגישות ביתר שאת את הצורך ואת הרצון במידה של שיתוף. הן אינן כפויות, הן אינן מחייבות. הן קיימות, נגישות, זמינות, מאפשרות למי שחשובה ויקרה להם פעילות משותפת ליזום אותה ולהשתתף בה. יוזמות כאלה ממחישות את המהות או את ליבת השיתוף במתכונת שבו באים לידי ביטוי יתרונותיו ויופיו.
  
שיח קפה
ישבתי במרחק הד מהם. אי אפשר היה לא לשמוע את דבריהם. אחד מהם קרא ידיעה על קיבוץ שבנים נוהרים לבנות בו את ביתם והתפלא, מה יש להם לחפש בקיבוץ. השני, המקשיב, השיב: כל מה שאתה היית מת שיהיה לך ובחיים לא יהיה לך. מה, שאל השואל. מה? השיב המשיב: בית. ביטחון. חיי קהילה. תנאים מצוינים לילדים ועוד המון-המון דברים שחבל לך על הזמן. הראשון והשני סיימו את הקפה והשני קינח במשפט: "ואללה, מה אתה אומר. חשבתי שהקיבוצים סיימו את הקריירה שלהם במדינה הזאתי".
  
מה למדתי ממראה עיניי?
באחת מחנויות הנוחות ראיתי פטנט נחמד. בעליה הפכו שתי כוסות קפה ריקות מנייר קשיח כמקום להשארת טיפים. על אחת מהן היה כתוב - טיפ לגברים ועל השנייה - נכון - טיפ לנשים. המתנתי לקבלת חשבונית והצצתי בתכולתן, הזעומה למדי. כבר במבט ראשון גיליתי הבדל נוסף, אחד מרבים, בין גברים לנשים. גברים קמצנים, נשים נדיבות. אף שיש מידה של הכללה בקביעה זו, אשר ייתכן כי היא חוטאת לגברים ומחטיאה אותם, מאפיינת אותם באופן שגורם להם עוול. מוצדק, נדמה לי שיש בה כדי ללמד או לרמוז על הבדל מהותי: בעוד בכוס המיועדת לגברים היו מונחות מטבעות של עשר אגורות ושל חצי שקל בלבד, בכוס המיועדת לנשים היו מונחים שקלים בודדים ואף מטבע אחת של חמישה שקלים. עם זאת, לא בטוח שמוצדק ולא בטוח שיש טעם לפתח תיאוריות, להבחין הבחנות ולזקק תובנות מרחיקות לכת, ודאי לא לקבוע מסמרות. מצאתי חומר למחשבה קטנה בעת המתנה לחשבונית וזה מה שראיתי וזה מה שחשבתי וזה מה שכתבתי.
  
הילד הקטן שבתוכנו
הילד הקטן שבתוכנו הוא קטנוני, תובעני, גחמני. הוא רוצה את מה שהוא רוצה כאן ועכשיו. תכף ומיד. כלום לא סובל דיחוי. אל תנסו ללמד אותו להתאפק, לדחות סיפוקים, להתנהג כמו גדול. הוא לא יודע, הוא לא יכול. הילד הקטן שבתוכנו משמר בנו את הילדות. תנו לו להתפרע, אפשרו לו להשתולל, הניחו לו להיות טבעי כמו שמש, כמו צחוק. הילד הקטן מזכיר לנו, לא אחת, כשסבלנותנו פוקעת, כי מה שהיה מובן ונסלח (גם אם מעצבן) אי אז -לא מקובל כיום, בבגרותנו. אולי אתם זוכרים את הילד הקטן שבכם, אולי הוא מזכיר לכם את קיומו בכם. אולי אתם אפילו מתגעגעים אליו לפעמים, ודאי כאשר קיבלתם, אי אז, תכף ומיד, את מה שתבעתם, בצעקות ו/או בבכי, ללא דיחוי. כשהוא צץ בתוככם ומזכיר לכם את נוכחותו, קבלו אותו, את הילד הקט, בהבנה. סלחו לו, חמלו עליו. הוא מזכיר לכם עד כמה אתם אנושיים גם ואולי בעיקר כשאתם חשים, כמה טבעי, כמה אנושי, לא יכולים לדחות כלום לעוד חמש דקות.
  
פינת הילדים
תקראו משהו חשוב שלכל אחד הוא קשור ונוגע:
אם פוגעים במישהו אפילו בלי כוונה ומבקשים סליחה,
הבקשה מלמדת כי הפגיעה הזאת כואבת גם לפוגע
וכך היא גם מעבירה אותה מהזיכרון אל השכחה.
  
שורה תחתונה
הכבשה השחורה (שה לבן ותמים) מביטה בראי ורואה אותי.
  
מתוך: הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
5/6/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו