עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (97) / כמה צייתנות אפשר לגלות ועדיין לא להיות כנוע?


 

מאום לא מחזק את הסמכות כמו השקט. ליאונרדו דה-וינצ'י

   

לפעמים מתגלעת מחלוקת בין מאור בני האהוב לבין אמו. לפעמים, כשזה קורה, אני מתבונן מן הצד ורואה כי שניהם צודקים, ולא סתם צודקים אלא צודקים ממש. ככל שהם יותר צודקים כך יותר אני מתפלל שהם יצליחו להגיע להכרעה מהירה לפני שהעניין יגלוש למלחמה כוללת.

 

למצבים כאלה לא תמיד יש פתרון. אני חושב על כך אפרופו ההתנגשות שהייתה לאחרונה בין ראש המטה הכללי רב-אלוף גדי אייזנקוט, וסגנו האלוף יאיר גולן, ביחד עם שר הביטחון משה בוגי יעלון, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. למרות שהלב שלי נמצא בשלמותו בצד של הראשונים, איני יכול להכחיש שהם דחקו את ראש הממשלה לפינה ולא השאירו לו הרבה ברירות זולת לעשות מה שאכן עשה, להדיח את שר הביטחון. ואולי לא?

 

השאלה העקרונית היא לגמרי אחרת: מה על ראשי הצבא לעשות כשהדרג המדיני מונע מהם מלעשות את עבודתם? אולי הדוגמה הבולטת ביותר בזיכרון הקולקטיבי שלנו היא מהומות מנהרת הכותל ב-1996 בהן נהרגו 17 חיילי צה"ל ועשרות פלסטינים. ראש המטה הכללי דאז, אמנון ליפקין שחק, הזהיר את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שצעד לא אחראי במנהרות הכותל יוביל לכך שהצבא לא יוכל למלא את תפקידו. במוצאי יום כיפור הכריז ראש הממשלה על הצעד שנגדו התריע ראש המטה הכללי – פתיחת מנהרת הכותל בלב הרובע המוסלמי בסמוך להר הבית.

 

מה היה על ראש המטה הכללי לעשות במצב זה? אני מפנה שאלה זו אל חברים וידידים, וכולם משיבים לי, כמובן מאליו: את עבודתו, כפי שאכן עשה. בכך הם מתעלמים ממה שהוא עצמו אמר - שבמצב שכזה הוא יהיה מנוע מלעשות את עבודתו באמונה, כזכור: כמו גם מן העובדות שבאו בהמשך שאישרו שאכן הזהרתו הייתה צודקת, שכן הצבא היה לגמרי בלתי מסוגל להכיל את המהומות שפרצו, וקשה לדמיין איך היה אפשר להכינו לכך. לאחר שלושה ימים המהומות אמנם פסקו, אך לא בזכות הצבא אלא על ידי שיחת טלפון בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין ראש הראשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. רבים שואלים, מה נאמר בה באותה שיחה. זה פספוס גמור של העיקר. כי העיקר הוא זה, שפרט זה האחרון מאשש את התמונה הכללית: מהומות מנהרת הכותל (שם קוד צה"לי: ברזל לוהט), היו יוזמה פרטית של ראש הממשלה אשר שיחק בצבא המדינה באופן ציני למטרות פרטיות. בהינתן זאת, ראש המטה הכללי היה חייב להגיש את התפטרותו מיד לאחר הכרזת ראש הממשלה, ממש כפי שכל נותן שירות נדרש לעשות כאשר בא כוחו של מקבל השירות מונע ממנו כל אפשרות לתת את השירות באמונה.

 

מדוע לא עשה זאת? חברים אומרים לי: הוא דאג לקריירה שלו. זו שטות: אילו היה מתפטר היה זוכה בו ברגע לתהילת עולם ולכרטיס פתוח למשרת ראש הממשלה אליה אכן שאף, כידוע. השאלה היא עקרונית: מדוע בישראל כה מהללים ומשבחים אומץ לב צבאי, וכה מצניעים את הצורך הבוער באומץ לב אזרחי ומדיני?

 

את השאלה הזו שואל כבר ארבעים שנה הפילוסוף יוסף אגסי. אני עצמי איני יודע את התשובה לה. גם עם מאור בני האהוב איני תמיד יודע. למשל, באחד העימותים, אמו דרשה שילך לבית הילדים - "הצעירון" - בבוקר של חופשת ל"ג בעומר והוא השיב לה: לבית הספר חייבים ללכת, אבל לבית הילדים לא. אני אלך לאן שאני חייב, אך אינך יכולה לומר לי שאני חייב איפה שאיני חייב. רציתי לומר לו כל הכבוד, אבל היה חשוב גם שהוא יעשה כפי שאמו אומרת לו: שיגלה קצת יותר צייתנות מבלי להיות כנוע.

 

כמה צייתנות אפשר לגלות ועדיין לא להיות כנוע? משה בוגי יעלון, שר הביטחון לשעבר: כפפה זו מוטלת לפתחך. בו ונעשה ביחד כנס על השאלה הזו, ועל עוד אחרות כמותה, ועל הצורך הבוער באומץ לב אזרחי בישראל, שאתה נהפכת - אולי בניגוד לרצונך - לאחד משלושת נושאי דגלו כיום, והיחידי מביניהם שמותר לו ויכול לנקוט יוזמה אזרחית-מדינית.

 

נכתב בתאריך
30/5/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו