עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הסכנה הגדולה מכולן


הימשכותו של המצב הקיים מזה חמישים שנה, של שלטון על עם אחר, ללא הכרעה ברורה, מסוכן לעתידנו יותר מכל איום חיצוני

ערב יום העצמאות, בסופו של יום הזיכרון שהיה מרגש ועצוב כתמיד, חשתי בליבי מועקה טורדנית ומכבידה. מועקה הנובעת מהספק המלווה אותי מזה זמן. לא, אין זה ספק לגבי זכותנו למדינה משלנו. גם אין זה ספק לגבי יכולתנו להגן עליה מול האויבים מבחוץ. הספק הוא לגבי האופן בו אנו מנסים לעשות זאת. הספק הוא לגבי יכולתנו לקיימה כמדינתו של העם היהודי, כמדינה דמוקרטית, מדינה שתבטיח את חירותנו, כחברים במשפחת העמים בני החורין. החירות שלמענה קם המפעל הציוני. על פי כל הסימנים הספק הזה אינו רק שלי. אני רואה אותו על פניהם של רבים מחברי. אני שומע אותו ואני קורא עליו בעיתונים. איני הראשון שספק זה עולה בליבו ויתכן שהספק שלי הוא רק צל צילם של הספקות המקננים בליבם של רבים וטובים. כך או כך, הספק הזה מציק, טורד ומעיב על שמחת החג.
  
בחירה הכרחית
  
הספק הולך ומתעצם אל מול מה שאנו רואים מסביבנו: תופעות של ניכור בין שבטי ישראל השונים, פערים חברתיים הולכים ומעמיקים ותופעות של השתלחות חסרת רסן, פרועה וגזענית, כנגד המיעוטים החיים אתנו. גזענות שמלבים אותה, בין השאר, אישים ומוסדות רשמיים של המדינה. הספק מתגבר עם הדיבורים שמתכוונים לפגוע במעמדו של בית המשפט, ומעל הכל, הוא מתחזק מול התופעות של קיצוניות דתית ולאומנית. תופעות שהן עדיין נחלת השוליים, אך הסובלנות כלפיהן הולכת ומתרחבת ומתגלגלת לעיתים לתמיכה גלויה, על ידי חלק מהציבור והנהגתו. לשם דוגמה בלבד נזכיר את הירי במחבל הפצוע: יתכן שהחייל היורה היה נסער ופעל מתוך דחף רגעי בלתי נשלט. זה יכול לקרות וזה קרה גם בעבר. את מה שקרה יברר בית המשפט הצבאי. מה שמדאיג יותר הן התגובות של רבים שהצדיקו את הירי בכל מקרה. התגובות הפומביות שכפרו בערכים ובפקודות והשתלחו ברמטכ"ל ובשר הביטחון, מי שייצגו בנאמנות ובאומץ את הערכים והפקודות של צה"ל. בעקבות אירוע הירי במחבל הפצוע נאמרו דברים שלא היה עולה על הדעת לאמרם בראש חוצות בעבר.
  
מי שעיניים בראשו אינו יכול שלא להיות מודאג מהתהליכים שעוברים עלינו, תהליכים המושפעים במידה רבה מהמציאות המתמשכת של שלטון ללא מתן זכויות אזרחיות למיליוני אנשים. יש לנו זכות מלאה להתגונן בפני כל תוקפנות אלימה כלפי אזרחינו, אך אי אפשר שלא להיות מודאגים מהביקורת המושמעת בעולם ובקרב המדינות הדמוקרטיות כנגד המדיניות שאנו מנהלים. העולם הדמוקרטי שחרר אותנו לפני שישים ושמונה שנים מ"המנדט הבריטי" והוא מאבד את סבלנותו מול שלטוננו המתמשך, כבר חמישים שנה, על מרבית העם הפלסטיני. שלטון שאינו נותן לפלסטינים זכויות אזרחיות, כפי שמקובל במדינות הדמוקרטיות. יותר ויותר מתברר לנו כי עלינו החובה לבחור בין כינונה של מדינה דו-לאומית, שתשתרע מהים ועד הנהר, מדינה בה ייהנו כל תושביה מזכויות אזרחיות מלאות, לבין הפרדות וחלוקת המרחב בין שתי ישויות נפרדות. המצב המתמשך, בו איננו מסוגלים להגיע להכרעה בין החלופות, תורם תרומה משמעותית ביותר לשחיקת הערכים היהודיים והדמוקרטיים שלנו מבית, ולביקורת ההולכת וגוברת מבחוץ.
  
לקחת אחריות על עתידנו
  
בן גוריון אמר פעם: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". הממשלה הנוכחית מטילה את כל האחריות לקיפאון על הגויים, על הפלסטינים. עוסקים כל הזמן בשאלת "הפרטנר" ובמדידת נכונותו להגיע לפשרה המתאימה. בין שמתכוונים לכך ברצינות ובין שהטיעון נועד להיות מסך עשן, כדי לחפות על חוסר המעשה, נכון לאמץ היום את רוח דבריו של בן גוריון, לפיהם עלינו לקחת את היוזמה והאחריות על עתידנו וגורלנו, ולהוביל את הדברים כך שתתבצע ההפרדה בין שתי הישויות. בתוך התהליך נכון יהיה לעשות ככל יכולתנו על מנת להשיג כמה שיותר ביטחון וכדי לשמור על הקשר אל האתרים וחבלי הארץ בהם צמח והתגבש העם היהודי, אך יש לעשות זאת כך שההפרדות תוכל להתממש. הימשכותו של המצב הקיים מזה חמישים שנה, ללא הכרעה ברורה, מסוכן לעתידנו יותר מכל איום חיצוני. אני מאמין שרובו של הציבור הישראלי יעדיף את החלופה של שתי ישויות נפרדת על פני מדינה דו לאומית.
  
***
  
לאחר כל מה שנאמר, נשארה עדיין פתוחה השאלה איך גורמים לממשלת ישראל להבין ולפעול כפי שמאמין ורוצה רובו של העם? איך עושים את זה? האם הגיע הזמן לערוך משאל עם, כפי שהבטיח בזמנו יצחק רבין? ואם משאל, איך נבטיח שהוא לא ייערך באופן מניפולטיבי, על ידי ממשלה שמעדיפה לא לעשות דבר ולהנציח את המצב הקיים? עלינו להתמודד באומץ ובהקדם עם שאלות אלה כדי שאפשר יהיה להסיר את הספקות הטורדים בערב יום העצמאות השישים ושמונה.
  
נכתב בתאריך
18/5/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו