עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
   
אחרי 68 שנה
מדינת כל פילוגיה, פיצוליה, שסעיה, פעריה, פושטי היד ופושטי הרגל. מדינת אנסיה, רוצחיה, אסרי VIP (לתפארת הבושה, החרפה והכלימה), מדינה שהתקווה בה תלויה על בלימה. מדינת כל מדעניה, ספורטאיה, מוזיקאיה, שחקניה, סופריה, יזמיה, תגליותיה, מוחותיה המזהירים. מדינת מחללי קודשיה שוחטי פרותיה הקדושות, הבלתי מתחשבים, הלא רגישים, התוקפניים, הרעשניים, חסרי הסבלנות, האלימים. מדינת הנתונים זכות קדימה, המתנדבים, התורמים, הלא עוזבים בשעת צרה, המתגייסים לכל קריאה. מדינת אלה ואלה. מדינת גם וגם. מדינה שהטוב והרע שזורים בה שתי וערב ויוצרים מרקם אנושי ומארג חברתי שניתן להגדיר אותו ולאפיינו בכל אחד מהאפיונים שנמנו כאן. מדינה שאי אפשר לתאר ולהגדיר אותה, ודאי לא להסביר אותה. אפילו לא לעצמנו. מדינה שכל הלא ייאמן כי ייתכן, הטוב והרע, קורה בה.
  
עזה כחיים
הילדים מעזה שבילו יום כיף בגן השלושה, הסחנה, ודאי יזכרו את הבילוי הזה עוד ימים רבים. יותר מעצם הביקור, החווייתי והמהנה, חשובים הערכים המוספים הרבים שגלומים בו. בתודעתם ואולי אף בתת תודעתם תיתפס ישראל לא רק ואולי כלל לא כאויבת אכזרית, שדינה להישמד, שגורלה להיכחד, אלא כמקום שיש בו שכיות חמדה ואנשים טובים, מאירי עיניים מסבירי פנים, שאפשרו להם לבלות זמן איכות בהנאה גדולה, ביום השונה, בוודאי, באופן קיצוני, דרמטי, משגרת חייהם. ליום אחד הם ראו את האור הנכון, הטוב והיפה, שבקצה המנהרה החשוכה של העליבות, העוני, העדר האופק, העתיד והתקווה. ליום אחד הם ראו וחשו וחוו איך יכולים החיים להיות ראויים להיקרא חיים.
  
הישראלי המכוער והישראלית היפה
הוא היה יפה כמו אליל. כמו אפולו. ראיתי אותו בהבל יופיו. הישראלי המכוער. הוא צעק, הוא קילל. הוא עישן בהתרסה מטיח את העשן - בצחוק כמובן - בפרצופה של הנערה שהייתה עמו. היא קימטה את פניה. ראו עליה עד כמה הושפלה. הוא אכל במבה, מדי פעם ירק, כאילו כל במבה הייתה בתוך קליפת חמנייה. כשרוקן את תכולתה, ירק יריקת קינוח וזרק את השקית על דשא הפארק. היא (נערתו?) לא הייתה הכי יפה בעולם, אם לנקוט לשון צמצום והמעטה, אם לנטות לה חסד, אבל היא הייתה הישראלית היפה. שקטה, צנועה, מנומסת, היא העירה לו במקום ובזמן שהיה נכון ומתבקש להעיר לו על אופן התנהגותו. היא חשה ואולי אף ידעה כי בהערתה היא מסתכנת בחשיפתה קרבן לאלימות מילולית, אולי אף פיזית. היא פתחה את הפה כדי סדק דק. סנונית המלה הראשונה ניתרה על שפתיה, אבל היא לא אמרה דבר, כלאה אותה בתוכה. ראו עד כמה יראה הייתה מעצם מהיסוסה - להעז או לשתוק, מתגובתו הצפויה. תמונה אחת מ"חג שמח".
  
מספיחי הפסח
בפסח האחרון שברו המוני בית ישראל שיא שלילי בלכלוך, העפילו לגבהים חדשים של התלהמות, של התבהמות. אני, אם אהיה לרגע בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, נצפרתי בכבישים - נחשי אספלט ארסיים – לא אחת. לא הייתה כל סיבה עניינית, מוצדקת, לצפירה. אף לא לאחת. עבור עוכרי השלווה, מעכירי האווירה והמכערים את הטבע באשפתם האלימה, חג הפסח שעבר זה מכבר היה, כמשוער חג שמח.
  
פינת הילדים
על הדשא, נחליאלי
ניתר לו, ניתר לי
ניתור דק וקצר כמצמוץ עין
רגע ניתר ולפתע כהרף - אין.
  
שורה תחתונה
לפעמים גם המעט שבמעט הוא די והותר.
  
מתוך: הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
10/5/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו