עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

הוויתור הזוחל על השלום: "שטחים תמורת שלום" ו"שתי מדינות לשני עמים"- OUT , "די לכיבוש" ו"יציאה ללא הסכם" - IN. וגם: למה החופש אצל רפובליקאים נגמר במקום שבו צריך להכיר ברצונו החופשי של הבוחר
  
ב-25 ליוני 2009 העניק סאיב עריקאת, ראש צוות המו"מ הפלסטיני, ראיון ליומון הירדני אל-דוסתור, בו סיפר על המו"מ שניהלו הפלסטינים עם ממשלות ישראל ועל התקדמותם בהשגת דרישותיהם. בין היתר הסביר עריקאת, מדוע דחו הפלסטינים את הצעתו של אהוד אולמרט מדצמבר 2008, שהתבססה על גבולותה-4 בינוי 1967, תוך חילופי שטחים וחזרה סמלית של פליטים.
  
וכך אמר עריקאת: "לאן הגיע המו"מ עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר; אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח]; בקמפ דיוויד הגיעו ל-90% והיום [הצעת אולמרט] הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין הבין-לאומי או על הצדק".
  
באמרו עוול, התייחס עריקאת לפליטים: "בעיית הפליטים לא נוצרה בשל רעידת אדמה, סערה, הר געש או שיטפון, יש גורם שיצר אותה. לפני שמדברים על הדין הבין-לאומי צריך להגדיר את אחריותו של הגורם הזה ועל ישראל לשאת באחריות. למקבל ההחלטות הפלסטיני אין זכות לקבוע את גורל הפליטים ורק הפליט יכול לקבוע את גורלו בעצמו. אין זו זכות בין-לאומית. לפליט שמורה הבחירה לחזור לשטח ישראל, לחזור לפלסטין או להישאר במקומו ולכל סעיף יש פיצוי. לא שיבה או פיצויים אלא שיבה ופיצויים..."

עריקאת. הדחייה משתלמת
  
לא הייתי חוזר לראיון הוותיק הזה אלמלא שלושה דברים חשובים העולים ממנו, המוליכים אל מה שמתחולל בימינו אלה.

א. לסכסוך הישראלי פלסטיני יש שלוש שכבות: הראשונה - השטחים; השנייה - ירושלים; והשלישית, העמוקה יותר - הפליטים, שהם ליבת הסכסוך. רוצה לומר, זה לא רק סכסוך על נדל"ן כמו שהראש שלנו - שרואה רק נכסי חומר - התרגל לחשוב. אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, קם ב-1964, כשעוד לא היו שטחים כבושים ונדל"ן להחזרה, וכשהקמת מדינה פלסטינית לא הייתה תלויה בישראל, אלא אם נועדה לקום בשטחי 1948.
  
ב. בניגוד למה שהרבה ישראלים נוטים לטעון - שהפלסטינים דחו את הצעתו של אולמרט, חרף העובדה שכללה חזרה לגבולות 1967, רק משום שהיה "ברווז צולע" ועמד לפרוש מתפקידו - מסביר עריקאת שהם דחו את ההצעה משום שלא ראו בה "מחיר אחרון". הם מאמינים שההמתנה מועילה להם, כיוון שבחלוף הזמן ישראל נסוגה מעמדותיה.
  
ג. הנושא החשוב ביותר העולה מדברי עריקאת הוא אסטרטגיית המו"מ הפלסטינית ולפיה מדינה פלסטינית בגבולות 1967 איננה התחנה האחרונה, שהרי את זה כבר יכלו לקבל; המדינה הפלסטינית, היא דרישה טקטית - שלב בתורת השלבים; שאחריו, או יחד עמו, תבוא התביעה למימוש זכויות השיבה של הפליטים , כולל הדרישה לפיצויים. מדינה פלסטינית - גם בגבולות 1967, גם עם ירושלים מחולקת - איננה סוף פסוק מבחינתם.
  
מכיוון שהמינימום הפלסטיני איננו נושק למקסימום שישראל יכולה לתת, המו"מ מתנהל באופן כזה, שבו כל צד מגלגל את הכדור למגרשו של היריב כדי לטעון בפני העולם, שהצד השני אחראי לקיפאון. בגזרה הזאת נראה שהצד הפלסטיני מנצח.
  
***
  
ככל שמדובר בצד הישראלי, הטקטיקה הפלסטינית הזו, של לדחות כל הצעה ולחכות לתמורה נוספת, מוכיחה את עצמה. התנהלותה של ממשלת נתניהו: מדיניות השב ואל תעשה שלה והמשך הבנייה בהתנחלויות - משחקת לידיהם. מסייעים לכך, כמובן, גם העימות המתנהל בשטחים ואירועים כמו חיסול מפגע פצוע, שלא היווה סכנה בחברון.
  
גם כך נתוני הפתיחה שלנו רעים: יש לנו ממשלה ימנית מאוד; אנחנו נתפסים כ"גוליית", כצד שעליו חובת ההוכחה. באין אמירה ממשלתית ברורה בדבר נכונות ל"פתרון שתי המדינות" – גם אם איננו מספק את הצד הפלסטיני - אנחנו נתפסים כאשמים בקיפאון.
  
מחנה השמאל, או לפחות שוליו המסמנים את הדרך עבורו, צועד גם הוא – אפשר לומר שברצון - בנתיב שסללו הפלסטינים. חלקו כבר הסיר מזמן מתכניתו "שתי מדינות לשני עמים" את תג המחיר שהיה טבוע עליה - שלום וסוף התביעות. היום הקריאה של חלק גדל והולך במחנה זה היא לסיום הכיבוש וחזרה לגבולות 1967 ללא תנאי. לא "שטחים תמורת שלום" ולא "יציאה בהסכם" ככתוב בהבנות ז'נבה, אלא שטחים תמורת כלום. התביעה הזו של המחנה היוני על עמותותיו וארגוניו, זוכה לרוח גבית בזירה המערבית - כאשר מחנה זה עצמו מלבה רוח זו - הכוללת איומים בסנקציות ובחרם על ישראל.
  
מבחינה זאת, החלק הרדיקלי בשמאל פועל כמי שמשלים את הפעולה הפלסטינית באו"ם הכוללת תביעה להכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967, ללא מו"מ עם ישראל וללא שלום עמה. הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" שנראה כי רוב הציבור הישראלי היה מקבל אותו, לו האמין שיש בו ממש - הולך ונזנח על ידי מי שהובילו אותו במשך שנים.
  
***
  
לתהליך הזה יש השלכות פוליטיות פנימיות. הרדיקליזציה הזאת שמובילים גורמים במחנה השמאל גורמת לאובדן קולות למפלגותיו. אלה לא קולות של תומכי סיפוח, אלה קולות של מי שנקעה נפשם מן ההקצנה ומן החריגה מפתרון שתי המדינות, שנחשב לקונצנזוס שמאלי. תגובתו של יו"ר העבודה הרצוג לתהליך הזה - "להפסיק את התחושה שאנחנו אוהבי ערבים" - היתה נלעגת, בוטה, לא נכונה ולא ראויה, אך היא נתנה ביטוי, עקום אמנם, להלך רוח זה.
  
במקום אמירתו של הרצוג על הערבים, השמאל זקוק לאמירה אחרת: להכריז כל תמיכה בלתי מסויגת בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" - לא רק "פתרון שתי המדינות" שאיננו מתייחס אלינו כעם - ונכונות לפעול לאלתר למימושו, כשהתמורה היא שלום וסיום הסכסוך. זה התנאי שיש להציב.
  
לא בטוח שזה יספק את השמאל הרדיקלי כאן ובעולם, לא בטוח כלל שזה ירצה את הרשות הפלסטינית, אבל זהו הפתרון המתבקש. אם זה יניב התקדמות להסדר - מה טוב; אולי זה יניע ציבור פלסטיני שקץ בכיבוש לקום ולומר להנהגתו - בדיוק כמו אצלנו - שהוא שבע מן הסכסוך ושפתרון שתי המדינות - מספק אותו. במחשבה שאצלם - בעידן שבו הציבור במדינות ערב יודע לדרוש ולמחות, זה לא ייתכן - יש מן ההתנשאות. ואם זה לא יצלח - נדע אנחנו וידע העולם ששמנו על השולחן את המקסימום האפשרי.
  
טראמפולינה
  
דונלד טראמפ הוא יהיר, תוקפני, גס רוח, כל מה שלא רוצים לראות ב"מנהיג העולם החופשי". מצד שני, המתרסים, המהמורות, הטריקים והשטיקים שנוקטת המפלגה הרפובליקאית כדי למנוע את בחירתו - הדמוקרטית, מה לעשות - למועמדה לנשיאות, מעוררים לא פחות שאט נפש מהתנהלותו של טראמפ. אנשים שרוממות השוק החופשי בפיהם הופכים לשוללי החופש, כשתוצאות המשחק הדמוקרטי אינן לרוחם.
  
מכיוון שמדובר באנשים שהם די ציניים, יש לי חשד שהתנגדתם לטראמפ לא נובעת רק מהתנהגותו, אלא גם בשל כמה מהשקפותיו. בכמה מאמרים, כולל של חתן פרס נובל, פאול קרוגמן, נכתב שטראמפ, אם ייבחר (מוטב שלא), מתכוון להגדיל את המיסים המוטלים על השכבות החזקות וגם (שומו שמיים) להרחיב את ביטוח הבריאות. זה כל מה שהוא אנטי רפובליקאי. גם טראמפ עצמו "הודה באשמה" זו. אחרי הכל, ההיסטוריה מכירה לא מעט אנשי ימין פופוליסטים שידעו "להיטיב עם העם".
  
יש לי צל של חשד שהקמפיין שמנהלים הרפובליקאים נגד טראמפ הוא פחות נגד האיש ויותר נגד "האישיו" שלו. הרפובליקאים שיצאו למסע צלב נגד ביטוח הבריאות הצנוע של אובמה עוד עלולים לגלות שנשיא, ועוד מטעמם, ימשיך את "החטא" הזה. חטא כזה עבורם הוא חמור בהרבה מהוולגריות של טראמפ, שהרי נשיאים וולגריים וקצרי ראות, שהכניסו את אמריקה לבוץ שבו היא שקועה עד היום, כבר היו להם.

טראמפ. מה מפחיד את הרפובליקאים?
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
5/5/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו