עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
  
משואות הספק
לפני שנים אחדות הצעתי לקיים טקס הדלקת משואות החושך ביום העצמאות ואף הנחתי בפי משיאיהן את הנוסח המוצע. השנה, עם בחירת אזרחים שעשו מעשים מופתיים וגילו אומץ לב, אצילות, מסירות יוצאת דופן, מעשים שמהווים דוגמה ומופת, חשתי וחשבתי, כי האש שמדליקים אנשי המופת אינה אש תמיד. היא גץ. ניצוץ. משך בעירתה קצוב. הרהור נוסף שמעורר הטקס: האמנם המשואות הן לתפארת מדינת ישראל? המילון העברי מגדיר תפארת: יופי, הדר, פאר רב, כבוד, תהילה. ספק אם המשואות הן לתפארת במובן ובמשמעות המילוניים.. אין ספק כי איש מהזוכים לכבוד להדליק לא עשה את המעשה, אשר הודות לו אותר ונבחר להדליק משואה, על מנת להימנות עם המדליקים, אבל הבחירה המחמיאה מעידה על ראיית העושים ומעשיהם ראויים לכבוד שהוענק להם. יש ספק האם יימצא מי מהם שחשב כי המעשה שעשה הוא אכן לתפארת מדינת ישראל . סביר יותר כי עשו מה שעשו כדי לשמור על הצלם האנושי שלה, כדי להציל חיים או לעשות משהו שייראה גדול מהם. בשורה התחתונה: בישראל 2016 אין תפארת וספק רב האם אור המשואות יוכל לבטא, לשקף ולהאיר אותה.
  
לחצני מצוקה
"המדינה"- במירכאות או בלעדיהן - מתנערת מאחריותה לקיבוצים, מתעלמת מהם, מתנכלת להם. יעידו על כך ביתר שאת, עצמה ותוקף, החקלאים. הקיבוצניקים לא נתפסים כקבוצת לחץ אלא כלחצני מצוקה. אין לקיבוצים די כוח פוליטי (נציגותם במוסדות השלטוניים חשובה וחיונית אבל זעומה. השפעתם שולית וזניחה, חרף המאמצים הראויים לכל שבח והוקרה של נציגינו).
לא שומעים אותנו. לא מקשיבים לנו. התנועה הקיבוצית, המזוהה עם השמאל מעוררת, כיום יותר מתמיד, זעם ( "גזלני אדמות" "זוללי מתנות") טינה, תיעוב ואף שנאה. היא נתפסת כתנועה שסיימה את התפקיד ההיסטורי שלה ולכן ניתן להשליך אותה, להתעלם מתביעותיה, להתכחש להן, לקעקע את בסיס הלגיטימיות שלהן, לשלול את צדקתן.
התנועה הקיבוצית נאבקת כיום - באין צדק- מאבק שהוא צודק מאין כמוהו, מאין כמונו. לא חסדים אנחנו מבקשים אלא זכויות. אבל כל עוד ניתפס על ידי הממשל בכלל והממשלה בפרט, לא כגוף חזק שיש לו כוח והשפעה, אלא תנועה קטנה שניתן לגרש אותה, פטורים בלא כלום, בניד עפעף של זלזול, נידמה ללחצני מצוקה. נודניקים.
  
סערת המשפטים
איילת שקד, שרת המשפטים, אולי לא שיכורת כוח אבל היא אוהבת ויודעת לנצל אותו. ברמזים דקים כעובי חדק הפיל או כל גופו, היא משתלחת בראשי מערכת המשפט, כדי לבטא את דעתה על מעורבות-יתר של מערכת זו, אשר מפרה את האיזון בין הרשויות המופרדות ומערבת אותן אלה באלה, עירוב שהוא, לדעתה, חריגה מסמכותה של המערכת או פירוש שגוי של תפקידה. בדיבור שקט היא מחוללת סערות קטנות שעושות כותרות גדולות. היא צומחת עם התפקיד, צוברת ביטחון וכוח. רק זה חסר: שהיא תשתכר.
  
צחוק מהחוק
החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון התקבל כבר בשנת 1983. בין השאר נקבע בו איסור על עישון במסעדות, בבתי קפה, בפאבים, בקניונים, בבתי חולים, בתחבורה ציבורית ועוד. היתר עישון בחלק מהמקומות הותנה בקיומו של סידור אוורור. החוק קובע כי המחזיק במקום ציבורי חייב לפקח ולמנוע עבירה. במשך שנים נאכף החוק לסירוגין (בעיקר לא) ובעצלתיים. רבים עשו ממנו צחוק. קנסות ניתנו במשורה, רבים לא נאכפו. בשנת 2008 הוענקה אוטונומיה לכוחות הביטחון לאכיפת החוק: הודות לתיקון שהוסף לו ביולי 2012, נכנס לתוקף צו הרחבת איסור החל על מקומות ציבוריים נוספים. בשנת 2014 הוא הוחל גם אל אצטדיוני ספורט. הקדמה קצרה זו נועדה לנמק את עזיבתנו את אחד המקומות הציבוריים, אשר שלט מפורש קבע שהעישון אסור בהם. אנשים התעלמו ואפפו אותנו בטבעות עשן, טבעות חנק. להעיר? רק זה היה חסר לנו? לקום וללכת? פאדיחה. איך לנמק? להמשיך לסבול. מדוע? השאלות קלעו אותנו לדילמה לא פשוטה. גם למימוש חופש הבחירה והרצון לעזוב היה תג מחיר. מה שחילץ אותנו היה שקר לבן, גלוי, כצבע שמלתה של הכלה, לפיו עלינו לעזוב מוקדם יותר מסיבה שאינה תלויה בנו, אבל מחייבת את נוכחותנו במקום אחר.
  
עדנה לא מאוחרת
חדרי אוכל קיבוציים שעומדים זה שנים סגורים, אותם שלפנים הוגשו בהם ארוחות ושקקו בהם חיים, הפכו לפילים לבנים. יש קיבוצים המשנים את ייעודם המקורי, ההיסטורי, ומסבים אותם למתחמי משרדים או לשימושים אחרים. פה ושם עולים בקיבוצים שהופרטו וחדר האוכל בהם נסגר, הרהור, רעיון, ניצן יוזמה, נבט מעשה על פתיחתם מחדש במתכונת שונה. אולי אין בכלל שום פיל לבן.
  
פינת הילדים
כדי שאהיה גדול
אני צריך לגדול.
כל עוד אני קטן
אני לא צריך כלום.
  
מתוך: הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
2/5/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו