עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים
  
על צדק שמגיע לניסים אלמליח: הוא תקע 30 גולים בפחות משחקים מזהבי; על טיראן וסנפיר שהיו בליבנו תמיד ועכשיו עברו לסעודיה; על אינטרנציונל העיתונאים שחשף את מקלטי המס ועל הצורך באינטרנציונל עובדים מול אינטרנציונל ההון; וגם: בין גנדי לגנדי
  
פטפוטי ספורט
  
בשבוע שעבר הכול דיברו על שבירת שיאו משנת 1955 של ניסים אלמליח, כדורגלן בית"ר תל-אביב – שלושים גולים בעונת משחקים אחת. ערן זהבי כבש את שערו ה-31 העונה ומן הסתם יוסיף עוד כמה.
  
השיא אכן נשבר, אבל עם כל הכבוד לזהבי שהוא באמת שחקן גדול, בתקופתו של אלמליח היו פחות משחקים בעונה. היו שני סיבובי משחקים בליגה של 12 קבוצות ולא היה פליי-אוף, שהוא סיבוב שלישי, שנועד להאריך את העונה, בעיקר מסיבות מסחריות, כחלק מתהליך הפיכת הספורט מתחביב לעסק. רוצה לומר, אלמליח תקע 30 גולים בפחות משחקים, לכן הישגו גדול יותר.
  
שיחקו אז שני סיבובים כי ספורט לא היה ביזנס והשחקנים היו צריכים גם לעבוד לפרנסתם. טוב, לא עבודה מלאה, לפעמים עבודה חפיף, אבל עבדו. חלוקת העבודה תאמה לעתים את ההשתייכות הפוליטית. מרכז פועל, של מפא"י, שם את שחקניו במפעלי ההסתדרות, או באלה שמפא"י שלטה בהם. כמה שחקנים בולטים של מכבי – ולא רק שלה - היו נהגים בדן ובאגד. בשעתו זה נחשב לג'וב יוקרתי.
  
למשל, בקו 12 של דן, שנסע מרחוב ארלוזורוב לדואר המרכזי באלנבי, נהג בשנים ההן נוח רזניק, הבלם של מכבי תל-אביב והנבחרת. כילד אוהד מכבי - כל השכונה שלי היתה מכבי, לא עניין אידיאולוגי - הייתי מחכה לאוטובוס שלו ברחוב בלוך, ליד מה שהיום כיכר רבין, כדי לנסוע אתו לרכבת צפון, לפעמים גם לרכבת לירושלים, בדרום העיר. קרה שעברו חמישה-ששה אוטובוסים עד שרזניק הגיע ואז הייתי מתיישב מבסוט בספסל הראשון ובוהה בו בנהיגתו. שייע גלזר היה נהג אגד, אבל לא יצא לי לנסוע אתו. חוץ לעיר היה אז כמו חוץ לארץ.
נוח רזניק. לשבת ליד הנהג
  
את שחקני הפועל תל-אביב הייתי רואה ליד משרדי חברת "מקורות", שהיו ברחוב מאנה, בהולכי לבית הספר. הם היו יושבים מחוץ למשרד ומדברים. רחביה רוזנבאום והפנדליסט של הקבוצה אשר בלוט, היום שם הרבה. נדמה לי שמעת לעת גם חודורוב היה מופיע. אחר כך הוא התחיל להתפרנס כפרזנטור של סיגריות אסקוט, מה שחולל שערורייה גדולה, כי ספורטאי וסיגריות נחשב לאנטי חינוכי.
  
***
  
את ניסים אלמליח זכיתי לראות לא בעונת השיא, 1955, אלא ב-1958, כשהתחלתי ללכת עם אבא של חבר למגרש באסה, היום אצטדיון בלומפילד שאז, אחרי כל גשם קל, הפך לביצה. הלכתי אתו על תקן ילד שלו, כי ילדים שבאו עם "הורים" נכנסו בחינם. בדרך כלל, ליד הקופות, היה משתרך תור של ילדים שביקשו ממבוגרים: "תכניס אותי, אני אגיד שאני ילד שלך". לרוב זה עבד, הסדרנים לא עשו בעיות.
  
אלמליח אכן תקע הרבה גולים בשביל בית"ר. אין אחד מיוחד שנחרט בזיכרוני אבל היו הרבה. לבית"ר היה עוד כובש מצטיין בשם מאיר בר-ציון והיה לה גם חלוץ בשם שלמה (חולי) לוי, שאהב להבקיע שערים במספרת, גם כשהוא לא היה מוכרח. חולי היה מתמקם עם הגב לשער כדי להביא את הגול בהפוכה ולקבל תשואות. הבלם היה משה סלוצקי שגר מול בית הורי בצפון הישן. אשתו הדסה היפה זכתה לכינוי "הלנה מטרויה הישראלית". נדמה לי שהיתה תחרות יופי כזאת והיא זכתה בה.
  
ניסים אלמליח. גולים בצרורות
  
לבית"ר תל-אביב, בימים של "בלי חירות ובלי מק"י", כשהזיקה המפלגתית של קבוצות הספורט היתה חזקה מאוד - היו מעט אוהדים. הקבוצה התנהלה בשולי הקרבות הגדולים בין הפועל למכבי.
  
שחקניה הרבו להתאמן בקומת המרתף של "מצודת זאב" – כשהיתה עוד מבנה קטן שקירותיו מתקלפים, לא גורד שחקים כמו היום. הבית שכן מול שורת עצי השקמים ברחוב קינג ג'ורג', דרומה לגן מאיר ולקן מרכז של השומר הצעיר. נהגתי להתעכב במקום כדי לראות את אלמליח וחבריו משחקים שלישיות, כשהייתי בדרכי למגרש הכדורסל המלוכסן של מכבי, ליד קולנוע אוריון, כמה מאות מטרים משם.
  
הסיפור הזה של מכבי "שהבאתי מהבית" עלה לי ביוקר כחבר ב"תנועה אדומה". שנים סבלתי מהצקות החברים בעדה והיה קשה לי להיגמל. בעשור האחרון, כמו אצל זוג שנפרד ברע, האהבה למכבי בכדורסל הפכה לשנאה יוקדת. הדורסנות של האגודה הזאת, השתלטנות של מנהליה, גורמים לי לעלוץ בכל פעם שהיא מפסידה, בעיקר להפועל, לצפות בהנאה בפניו המתכרכמות של היו"ר שמעון מזרחי.
  
לעתים אני צובט את עצמי כשאני נזכר איך שרקתי בוז לעמוס לין וחבריו ממשמר העמק וליגאל וולדרסקי מאשדות יעקב, כשהם שיחקו במגרש הזה מול מכבי של רלף קליין ותנחום כהן מינץ. חטאת נעורים.
  
הלב עובר לסעודיה
  
"הים והמלח ידעו את השיר
חזרנו אליכם טיראן וסנפיר
אותם השמיים מעל לבבך
מיצר ים ומים, את שרם א-שיח'
את שרם א-שיח', חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.." ("שארם א-שיח'", עמוס אטינגר)
  
הניצחון במלחמת ששת הימים הוליד את המאניה שתפסה את מקומה של הדפרסיה ששררה ערב המלחמה. המאניה הזאת התבטאה באופוריה, בטיפוח גינוני מעצמה, בתחושה ש"אין עלינו". אנחנו והפוזה המעצמתית הפכנו לזוג מאוהב. היוהרה הנלווית לכך הפכה לחלק מאתנו.
  
השיר שארם א-שיח' נולד בסערת המלחמה, כשצה"ל כבש את המקום ואת האיים טיראן וסנפיר (צנאפיר, בערבית), שחסימת המעבר לידם לאילת, התניעה שרשרת אירועים שהובילה לפרוץ המלחמה. ההתאהבות בשני האיים הללו, קריאת ילדים שנולדו בעת ההיא על שמם והשורות אודות שארם א-שיח' השוכנת בליבנו תמיד, היו קדימון לפסטיבל שירי היוהרה שבאו בהמשך בגל שוצף: שירי האדרה של כוחנו, שירי זלזול בכוחו של האויב.
  
ישנן שלוש שורות מאוד מייצגות מן השירים הללו ששרו בעיקר הלהקות הצבאיות, אשר מלמדות על רוח התקופה שבין ששת הימים ליום כיפור: "אם הצפון יהיה למרכז, נשיר בדמשק הללויה" (יאיר רוזנבלום), שרה להקת הנח"ל ברמז עבה על יכולתה של ישראל לשלוט בכל המזרח התיכון; להקת חיל האוויר שרה על "הרווח הקטן שבין הנילוס והפרת" (יורם טהרלב) כדי ללמד על שליטתו של החיל במרחב. המרחק העצום בין הנילוס לפרת הוא רק "רווח קטן"; וגם "תיכף קופצים לנמל הקרוב, אפילו אם הוא במקרה במצרים", ששרה להקת חיל הים (יורם טהרלב), כדי ללמד על עצמת הבחורים מהשייטת. הוסיפו לכך את הבדיחות על כך שאת המשימה של כיבוש לבנון תמלא תזמורת צה"ל ותקלטו את האווירה שממרחק הזמן אפשר להבין את רעילותה.
  
מדברים הרבה על המחדל המודיעיני שקדם למלחמת יום כיפור. נראה שהוא קשור גם לאופוריה שיצרו כמה מן המנהיגים, של "מחכים לטלפון מחוסיין" והשירים שנלוו לאופוריה. מקורה של הטרגדיה של יום כיפור איננו רק במחדל מודיעיני או בכישלון לפרש את ההתראה שהעביר הסוכן שעבד בשירותנו. שורשיה נעוצים גם בשינוי במצב הצבירה שעברה החברה הישראלית בין ששת הימים ליום כיפור: ממצב צבירה "דוד", למצב צבירה "גלית".
  
האיים שכה קשורים בשמה של מלחמת ששת הימים - שכמו שארם א-שיח' הם בליבנו תמיד - עוברים עכשיו מידיה של מצרים לסעודיה, בהסכמת ממשלת ישראל. מתבקש שצעד ראשון בהתחממות יחסינו עם סעודיה, יהיה "מסע שורשים" של בעלי השמות טיראן וסנפיר אל האיים שהם נקראים על שמם. משהו כמו ביקורה של קבוצת טניס השולחן האמריקאית בסין, בימי ממשל ניקסון, שסימלה את הפשרת היחסים בין המדינות הללו.
  
האי טיראן. הלב נקרע ועובר לסעודיה
  
ועכשיו: אינטרנציונל פועלים
  
חשיפת מארת מקלטי המס, גילתה עוד דבר, חיובי לשם שינוי: שאת העבודה העיתונאית שהובילה לחשיפת השערורייה עשה ארגון ICIJ, שזה קונסורציום בינלאומי של עיתונאים חוקרים הדוברים בשפות שונות, יחד עם כמאה כלי תקשורת. כדי להתחקות אחר "התעשייה" הגלובלית הזאת של בנקים ומשרדי עורכי דין, היה צריך לעבור על מיליוני מסמכים ותכתובות. זאת לא עבודה כמו בווטרגייט, שם צמד עיתונאים-חוקרים חרוצים ועורך נחוש, הספיקו לה. מול התארגנות המשומנת של תעשיית ההון הגלובלי צריך התארגנות נגדית חזקה; של עיתונאים, של משפטנים והכי-הכי חשוב - של ארגוני עובדים.
  
ההון הגדול יודע להכתיב כללים ששיחקו לטובתו: בקונצנזוס של וושינגטון, באמנת מסטריכט, בשיטות המיסוי, במקלטי המס.
  
העובדים צריכים ללמוד מכך ולהתארגן. להקים את האינטרנציונל שלהם, שיקבע גם הוא כללי משחק: אמנה בינלאומית לשכר מינימום בכל מקום בעולם; אמנה בינלאומית למען חופש ההתארגנות; אמנה בינלאומית למען זכויות פנסיה, לקביעת גובה עמלות, פערי שכר ועוד.
  
פרשת מקלטי המס - שהם, אגב, מוסד לגיטימי – מגלה את השקר שמאחורי ההתנגדות להתאגדות עובדים, לפיו זה יפגע ברווחיות העסקים. תחת מעטה ההתנגדות הזאת, ההון הגלובלי מאורגן היטב, דואג לעצמו בממ"דים החפורים על פני הגלובוס. מה שידענו ולא ראינו, עכשיו אנו רואים בבירור.
  
הניסיונות של גופים לא חזקים להתארגן ולצבור כוח, כדי לחשוף שחיתויות וכדי למנוע עושק, צריכה להתרחב אל פועלי כל הארצות. סבא מרקס אמר את זה לפני כמאתיים שנה וזה תקף לימינו.
  
מגנדי לגנדי
  
אמרתי לו: רחבעמי, לא הכול בכוח. גם בלי כוח, אפשר להשיג הרבה (מהטמה גנדי)

בין גנדי לגנדי
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
21/4/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו