עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

דמוקרטיה במדרון

במקום בו משתלחים ברמטכ"ל שעומד בתוקף על מילוי פקודות הצבא, ספק האם ניתן יהיה להבטיח את קיומנו כמדינה חופשית וריבונית
  
בימים אלה, בפרוס חג הפסח, חג חירותנו, החג בו אמורה להתחדש בכל דור תקוות האביב, נחשפנו לגילויים קשים ומדאיגים. גילוים שאי אפשר שלא להתייחס אליהם ולעשות ככל יכולתנו כדי שלא כך יראה עתידנו. למרות כל הקשיים אסור לנו לאבד את האמונה ואת התקווה שאפשר אחרת, להאמין שהדבר בידנו.
מבוגי ועד בהלול
  
במקום בו חלק גדול מהציבור, אולי רובו, מצדיק הרג יריב פצוע, במקום בו אפשר להלביש את שר הביטחון במדי קצין נאצי, כפי שעשו בזמנו ליצחק רבין, מעל הבמה עליה ניצב אז מי שהוא ראש ממשלתנו היום, במקום בו משתלחים ברמטכ"ל שעומד בתוקף על מילוי פקודות הצבא, במקום הזה ספק האם ניתן יהיה להבטיח את קיומנו כמדינה חופשית וריבונית. מכאן קצרה הדרך לאובדן הדמוקרטיה ולאובדן יכולתנו לחיות כמדינה ריבונית במשפחת המדינות הדמוקרטיות. הדברים נאמרים כלפי חלק הולך וגדל של הציבור וכלפי רבים בהנהגה. על רקע מציאות זו גם ההתנפלות על זוהיר בהלול, בגין ההבחנה שעשה בין מי שנכון לכנותם "מחבלים" לאחרים, אינה מוסיפה לנו כבוד. אין ספק שעלינו להילחם בכל מי שמתנכל לנו, לצה"ל ולמדינה. על כך איש אינו חולק, גם כאשר ממשלתנו אינה פועלת כפי שהייתי רוצה שתפעל. אך לא כל מי שנלחם בנו ולא כל אויב ראוי להיקרא "מחבל". בעניין זה צודק בהלול.
  
במלחמות ישראל בהן נלחמנו ובהן נהרגו מיטב בנינו וחברינו, נלחמנו נגד צבאות אויב בהם שירתו חיילים כמונו. הם לא היו "מחבלים". הדבר נכון גם לגבי מי שקם מולנו ואין לו צבא להצטרף אליו. הוא מסכן את חיילינו - בנינו ויש להילחם בו, אך הוא אינו ראוי לתואר "מחבל". הוא אינו ראוי להיקרא "מחבל" כל עוד אינו תוקף ללא הבחנה אזרחים חסרי מגן. הסכינאות מול חיילי צהל לא תביא לפתרון עבור אף אחד מהצדדים ועלינו להלחם בה, אך זו אינה פעולה חבלנית. מצערת העובדה כי חלק ממנהיגנו, מי שלא מצאו את העוז להתייצב לצידם של הרמטכ"ל ושר הביטחון, ביניהם חברים מהמחנה שלנו, תוקפים עכשיו את בהלול. הם תוקפים אותו על כך שתיאר באופן אמין את המציאות המורכבת בה אנו פועלים. מציאות כואבת שתמשיך לפגוע בשני העמים כל עוד לא יימצא לה פתרון מדיני.
  
עצוב ומביש
  
לפני שצפיתי בכתבת התחקיר על רחבעם זאבי (גנדי) חשבתי שלא ראוי לעסוק היום במי שהלך לעולמו לפני 15 שנה. לאחר הכתבה ששודרה בשבוע שעבר, איני יכול שלא לשבח את אילנה דיין ואת צוותה על הכתבה ועל הנחישות לפרסמה. מה שראינו מטיל צל כבד עלינו, אזרחי ישראל. הסיפור של הנשים קשה ומכאיב ויש להעריך במיוחד את רבקה מיכאלי, שדיברה וסיפרה על מה שקרה, באופן גלוי מול המצלמה. כמי שזכה להכיר רבים מאנשי צה"ל, מי שהיו מפקדי, חברי, פקודי במילואים וחניכי בסדיר, ביניהם רבים שהגיעו ומילאו תפקידים בכירים מאוד בצה"ל, אני מוחה בכל תוקף כנגד האמירה שזו הייתה הנורמה. היום מקפידים יותר על דפוסי ההתנהגות ועל תרבות הדיבור וטוב שכך, אך מה שראינו ושמענו לא הייתה מעולם הנורמה המקובלת.
  
קשים לא פחות היו הסיפורים של החיילים, הקצינים והעיתונאים, על גנדי המפקד והאדם. אין להעלות על הדעת שהעיתונאית סילבי קשת, העיתונאי נחום ברנע, איתן הבר ואחרים, כולם חברו כדי להכפיש את דמותו של "גיבור ישראל". אי אפשר שלא לשאול איך קרה שהם לא דיברו על כך עד היום. מה ששמענו הערב מעדים חיים אלה מספיק כדי שנחדל מלדבר על "מורשת זאבי", וכדי שנסיר את השלטים הנושאים את שמו מכל המקומות הציבוריים.
  
נכתב בתאריך
20/4/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו