עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (94) / בין דבקות במטרה לעקשנות

   

כשאני מניח למי שאני, אני נהיה מי שאני יכול להיות. לאו צו

 

בימים האחרונים הייתה מתיחות ביני לבין סיון, אמו של מאור בני האהוב. הדברים הגיעו לידי כך ששנינו צעקנו זה על זו. מאור אמר לי: אולי כדאי שתעזוב אותה קצת ואז שניכם תירגעו ותוכלו לחזור. חשבתי לעצמי: כמה נחמד מצדו, אבל הוא פשטן. אמרתי לסיון: בואי ניסע לדוד יוסקה[1]. נסענו. יוסקה אמר מה שאמר מאור. שאל: מדוע צעקת? השבתי: יום שלם ניסיתי... עצר אותי. היה עליך לעזוב קודם. מדוע לא עזבת? שתקתי.

 

אמר: המורים שלנו מלמדים אותנו שדבקות במטרה זה טוב ועקשנות זה רע, אך אינם אומרים מה ההבדל. זה ההבדל: עקשנות היא דבקות בדרך. בשביל לדבוק במטרה צריך להיות מוכן תמיד לוותר על הדרך. השבתי: ומה כאשר ניסינו את כל הדרכים ועכשיו אנחנו בדרכנו האחרונה? השיב: איני מבין אותך. צריך לוותר גם עליה. אמרתי: אבל אז אני מוותר למעשה על המטרה. השיב: בוקר טוב.

 

דבקות במטרה דורשת מוכנות תמידית לוותר על המטרה. אני יודע, זה נשמע לא הגיוני, אבל מה אפשר לעשות. אנשים רואים את המאבק נגד הייאוש כביטוי לתקווה. אף אני הייתי כך. כולנו היינו כך.

 

ישראל היא אומה שנלחמת נגד הייאוש. אין דבר שמנציח ושמעמיק את הייאוש, ובעיקר שהופך אותו למר וכואב, יותר מן המלחמה נגדו. איני יודע מה עוד להגיד. יוסקה אמר לי את זה כבר לפני שלושים ומשהו שנים. במידה שעשיתי משהו שווה בשלושים ומשהו השנים האלה זה היה תמיד - תמיד - בזכות זה שוויתרתי על המאבק. בכל פעם שנאבקתי הבאתי רק נזקים. כל המורים והמורות אומרים: אסור לוותר. כל המנהיגים אומרים: אסור לוותר. אני אומר: אסור להילחם נגדם. צריך לוותר עליהם.

 

אני חושב על מרטין לותר קינג. אם תסתכלו עליו בזמן שהוא נשא את הנאום ששינה את ההיסטוריה - יש לי חלום - תראו בעיניים שלו שהוא ויתר. הוא כבר לא שם. הוא נשא את הנאום הזה כי הוא היה מוכרח, אסור היה לו שלא לשאת אותו, ואסור היה לו שלא לתת לכך את המיטב. אז הוא נשא את הנאום, ונתן לו את המיטב. אבל הוא עצמו כבר לא היה שם. תסתכלו עליו ותגידו לי אם אני טועה. הוא אינו עושה שום מאמץ לשכנע אף אחד. הוא אינו עושה שום מאמץ להלהיב אף אחד. הוא אינו עושה שום מאמץ לגרום לכך שאנשים יאמינו לו. הוא אינו עושה שום מאמץ לעורר רגש של אשמה אצל הרעים, או לעורר את הטובים לפעולה. הוא אינו עושה שום מאמץ, נקודה. הוא כבר לא שם בכלל. הוא ויתר על הכל ורק מקיים את חובתו כי חובה יש לקיים.

 

וגם בנאום שלו, אמריקה האחרת, ובנאום על השחרור העצמי, ואולי הכי בנאום, הייתי על ראש ההר. בנאום הזה האחרון, דרגת הוויתור שלו כל כך גדולה שהוא אינו נרתע מלשים את עצמו במקום אחד עם משה רבנו, על פסגת הר נבו. ובכל הנאומים - בכל הנאומים - הוא מדבר בשם הרעיון הלאומי האמריקני. בישראל יש קומץ קטן ביותר של אנשים שמדברים בשם האומה הישראלית. החשוב בהם הוא יוסקה. הוא עצמו אמור שהוא עושה זאת לא מתוך תקווה אלא מתוך ייאוש. רעיון הלאומיות הישראלית הוא רעיון בלתי סביר בעליל: מי לא יודע זאת? ממילא מטורף לדרוש אמונה בו: מספיק שנתייאש מכל החלופות.

 

מאור בני האהוב: אם אי פעם הייתי קרוב לאבד את אמא שלך זה היה כי לא הייתי מוכן לוותר עליה. אתה צדקת. רק משוויתרתי עליה מנעתי מעצמי לאבדה. אולי. אלוהים יודע מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן ללמוד את מה שאתה, בן 7 וחצי, יודע.

 



[1] יוסף אגסי, אחי אמי.

נכתב בתאריך
6/4/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו