עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

ספר המחזור
בספר המחזור רואים את מי שהיינו, את מי שאנחנו עתידים להיות. היו לנו פנים ושמות ומאפיינים ואי אלה תכונות מעצבנות. הילד המנוזל, זה עם השיער המקורזל. החייכנית. הביישן (והילד הזה הוא אני). הטבע העניק לנו קווי פנים ותווי אופי. ממרחק השנים ניתן להבחין - יש דברים שאינם דוהים עם הזמן ואינם מיטשטשים בו - בדעתנית, בהססן, בכוחני, ברוחני, בזו שנכונו לה עלילות, בזה שיגיע לגדולות. לא אחת אמרו על קבוצתנו- איזה עוללות מעוללים העוללים. מי יודע מה ייצא מהם. הינו שובבים. התום צייר על פנינו קווים שקופים. לא ידענו, לא יכולנו, לא רצינו ולא ניסינו להסתיר דבר. היינו כספר פתוח.
דומים ושונים גם יחד היינו. פעם, כשאבא רצה להמחיש שוני בין אנשים הוא הצמיד את אצבעות כף ידו השמאלית וזקר אל על את אצבעותיה. בכרית הזרת הימנית הוא עבר מאחת לאחת ואמר לי לראות איך כל אחת מהן בגובה שונה. הוא לא היה צריך לבאר את הנמשל.
כבר אז, בפנים של ילדים-טובים-קיבוץ, ניתן היה לזהות לא רק תווי פנים של מי שאנחנו עתידים להיות בבגרותנו אלא קווי אופי. האדם אינו אלא תבנית דפי אלבומו.
היו סימנים מעידים. היו אותות מקדימים. היו הבטחות. היו מי שאהבו לשתוק לבדם בשדות, היו שרכבו על סוסים. אחד קטם ראשי פרחים, אחת אהבה להסתודד. לא לכולם היה ראש לשיעורי בית, אבל בת שקדנית אחת למדה בשביל כולם. מצד אחד דמינו זה לזה ומצד שני - כה שונים היינו זה מזה.
דפדוף באלבום הזיכרון - שדהה והיטשטש - מעלה אותנו מתהום נשיית הזמן, כמו מאוב. אתם בטוחים כי מי שרואים בתמונות הם אנחנו, הבנים מסורקים יפה עם שביל בצד והבנות עם קוקו או עם קוקיות?
הזמן שימר אותנו כילדים גם כשהיינו נערים. לפני זמן קטן, אף שלא חיפשתי אותו- הייתי בטוח כי הוא אבד לעד- מצאתי "פרח מיובש" מהסוגים שהיינו מייבשים בין דפי ספרים, כסימנייה, כמזכרת, כתחביב. אותה נורית, שהייתה, ועודנה, חלק בלתי נפרד מספר המחזור הזכירה לי אותה, ואותי, ולרגע התביישתי שהנחתי לה להתייבש במשך עשרות שנים. לרגע חשתי כי היא שימרה עבורי אפילו הד של ריח. כאילו נקטפה זה עתה.

חופרים
היא אמרה במרירות טבעית ומובנית, כי כיום שום דבר כבר לא קדוש, אפילו לא הקדושה שבפרות - מנוחת השכנים. כל הזמן חופרים. במוח. באדמה. אנשים לא מכבדים את הרצון ואת הצורך של זולתם בשקט. היה טבעי שאזדהה ואסכים אתה. בתוך תוכי זה אכן מה שעשיתי (יש דברים שעושים שלא רואים), אבל אמרתי לה שאין זמן. שממהרים. כי צריך להספיק לפני הגשם, המבול, כטבעו וכפשוטו וכמשלו ונמשלו. אם אתה צודק, היא אמרה, זה חבל וזה עצוב אבל זה המצב, מה אפשר לעשות. אולי בכל זאת, אמרתי לה, אנשים יכולים להתחשב טיפה ולהנמיך מעט את הרעש בין השעות שעדיין נחשבות קדושות למנוחת השכנים.
  
ספירה לאחור
גם ספירה לאחור סופרים לפנים. ובשניות ההולכות ונגרעות, עד אפס, מהולים, מעורבים, מחשבות, תחושות, ציפיות, חישובים, זיכרונות, געגועים, חששות, מתחים ועוד קרונות הרתומים אל רכבת המסע הנוסעת לאטה במהלך הספירה לאחור על מסילה, אשר הכול יכול לקרות בה. יש משהו מטעה ומוליך שולל בספירה לאחור. חידוד האמירה הזאת מוביל למחשבה כי גלומה בה סתירה. בעוד אנחנו סופרים לאחור, הזמן הולך לפנים. אולי לכך, אולי להיפך, זה מה שהתכוון לו שלמה ארצי ב"חתולים מחשבים את קצם לאחור" ...

פינת הילדים
נא לשמור על שקט - היה כתוב בשלט
שם הם פרשו שעוונית על מצע של מלט
ושם, במקום שבו גד אהב את איילת
שאמרה פעם שהיא הכי אוהבת להריח תכלת.
  
שורה תחתונה
בנכסי צאן ברזל אין צאן ואין ברזל, אבל זה היופי שבשפה הגמישה, הקולעת, המתעתעת, שטובעת ביטוי מוחשי כל כך בחותמו של ההעדר.
  
מתוך: הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
4/4/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו