עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

בניגוד למפלגות אווירה קודמות - מד"ש ועד מפלגת המרכז, שקמו ברעש גדול ונמוגו במהרה - "יש עתיד" של יאיר לפיד שרדה שתי קדנציות וכעת מנבאים לה שתהיה שנייה בגודלה בבחירות הבאות. מה זה מלמד על השמאל ועל דפוסי ההצבעה של הציבור הישראלי?
  
בעירת הלפיד
  
מאז בחירות 1977 קמה לנו כמעט בכל מערכת בחירות "מפלגת אווירה" חדשה: זו מפלגה שקולטת לתוכה את מצביעי "נמאס לנו מהמצב הקיים, מוכרחים שינוי", את קולות האזרחים המחפשים "משהו אחר".
  
קדימון לתופעה אפשר לראות ברפ"י שקמה ב-1965, אך זו יותר משהיתה מפלגת אווירה או מפלגה קולטת מחאה, היתה פלטפורמה למאבק עתיר יצרים, שניהל בן גוריון נגד חבריו לשעבר במפא"י.
  
מפלגת האווירה הראשונה היתה ד"ש של יגאל ידין שקמה כתגובה מאוחרת למשבר מלחמת יום הכיפורים וכמי שהציעה הנהגה "נקייה" על רקע פרשיות השחיתות שנחשפו אז במפלגת העבודה והמאיסו אותה על הציבור. ההישג שלה – 15 מנדטים – היה גדול, אך לא מספיק כדי להוות לשון מאזניים בין העבודה לליכוד.
סופה שהסתפחה במחיר נמוך לממשלת בגין ומאז ידעה רק מריבות ופיצולים. חלק משרידיה הקים את מפלגת שינוי בת שלושת המנדטים שלימים היוותה צלע שלישית של מרצ, לצדן של רץ ומפ"ם.
  
בכך לא תמו עלילותיה של ד"ש, כיוון שחלק מיוצאי חלציה שבו והקימות את "שינוי" שבבחירות 2003, בראשותו של טומי לפיד, הגיעה להישג מרשים, בקלטה רבים מקולות "נמאס לנו מהחרדים", וזכתה ל-15 מנדטים. אלא שגם היא רוותה מחלוקות וסכסוכים, התפצלה לשתי מפלגות והתאדתה, בבושת פנים, בבחירות 2006.
  
את ד"ש ושינוי ירשו מפלגות כצומת ("רפול ושבעת הגמדים"), מפלגת המרכז, קדימה על התפצלויותיה השונות שאף הובילה את הממשלה, "התנועה" ועוד. כל מפלגה עם ה"אינסטנט מצע" שלה, כל מפלגה עם תוחלת חייה הקצרים.
  
לשיא הגיעה התופעה עם הקוריוז שנקרא "מפלגת הגמלאים", שצעירים תל-אביביים רבים, לצד מצביעים מכל הבא ליד, ראו בה מפלגת מחאה אותנטית ועזרו לה לצבור 7 מנדטים. היא נפחה את נשמתה לאחר קדנציה אחת ולא מפאת גילם המבוגר של חבריה.
  
לכאורה, אפשר היה לצרף לקבוצה הזאת גם את ש"ס וישראל ביתנו, אך אלה הן מפלגות מגזריות, אחת גם דתית-חרדית, שבסיס התמיכה שלהן הוא יציב. אפשר להניח שישראל ביתנו תלך ותיעלם ככל שהמגזר הרוסי, בעיקר הדור הצעיר, "יתחבר" לחברה הישראלית ולא ירצה בייצוג פוליטי מגזרי.
  
***
  
על רקע ההתאדות המהירה של מפלגות האווירה, מעניינת מאוד התופעה של "יש עתיד", ששרדה שתי מערכות בחירות וכעת, לפי הסקרים לפחות, הפכה לשנייה בגודלה ומשאירה אחריה גם את מפלגת העבודה.
  
יש עתיד, כדאי להזכיר, קמה כמפלגת אווירה קלאסית. לפיד ידע לרכוב על גל המחאה החברתית ("איפה הכסף", "אחיי העבדים"), למרות היותו נטוע עמוק בקרב השכבות הגבוהות בחברה הישראלית. הצלחתו לקלוט את קולות המחאה - יכולה ללמד משהו על אופייה של מחאה זו: בעיקרה, זאת לא הייתה מחאה מעמדית, אלא מחאה של אנשים שביקשו להסתדר טוב יותר במסגרת הסדר הנאו-ליברלי הקיים.
  
את ההצלחה, עד כה, של יש עתיד, חשוב לבחון גם על רקע אי-המראתה של מפלגת אווירה אחרת, "כולנו" של כחלון, שנתפסת כיותר אותנטית בכל הקשור לדאגה לחלשים. האם היא תשרוד את מערכת הבחירות הבאות, או תסתפח למפלגה קיימת, או לגוש אנטי ביבי שמדובר בהקמתו, ואשר יהווה, כנראה - אולי בכיכובו של גבי אשכנזי - את מפלגת האווירה התורנית הבאה? ימים יגידו.
 לפיד. ימינה שמאלה והלאה וכאן, לשם ולכל הכיוונים
  
הניסיון לחפש במה שונה לפיד מקודמיו מעלה כמה אפשרויות: ראשית, דהייתה של מפלגת העבודה כאלטרנטיבה לשלטון. המצב המדיני - מזרח תיכון סוער, הפיגועים, והקושי להתקדם במו"מ עם הפלסטינים - לא משחק לטובתה וגם לא לטובת מרצ. ניסיון של הרצוג לדבר על צעדים חד-צדדיים - שזו חלופה נכונה אם יימצא כוח פוליטי למימושה - מבלי לומר "מדינה פלסטינית עכשיו", עלתה לו במטחי אש מצד שמאל שערערו עוד יותר את מעמדו. במקום ללכת עם זה הלאה בצעד מנהיגותי, הוא השתתק. בהיבט החברתי, אולי בגלל שורשיו המעמדיים, אולי בגלל השקפותיו, הרצוג לא עומד בחזית המאבקים נגד מדיניות הממשלה. זה פרויקט של חברי כנסת אחרים, כל אחד והתיק שלו.
  
מנת החסד שקיבל הרצוג, בצעד היחצ"ני משהו, של "ויתור על האגו" לטובת שותפות עם ליבני בהנהגה והקמת המחנה הציוני, פגה לה והפכה למכבידה בחיי האופוזיציה האפורים. כשמספר המנדטים בסקרים הולך ופוחת, יותר ח"כים מהעבודה חוששים שהם עלולים לשלם את מחיר העסקה עם ליבני.
  
בניגוד לראשי מפלגות אווירה אחרים, לפיד, עד כה, כופה משמעת על מפלגתו. זה לא בדיוק דמוקרטי, אבל מציג אותו כאוטוריטה שלטונית. אצלו "אין בלגן". הוא ישייט בשמאל על גלי המחאה, הוא יהיה אנטי דתיים, הוא ישים כיפה לראשו ויתחבק איתם, הוא יישטף בגל פטריוטיזם לאומי-לאומני נגד עמותות השמאל, איש בסיעתו לא ימרה את פיו. על ציבור ישראלי ששרוי במופע של "לימין שור", נראה שזה עושה רושם.
  
כדאי לשים לב שבעמדותיו הפטריוטיות האחרונות, מסונכרן לפיד היטב עם העיתון של המדינה, "ידיעות אחרונות" ואתרו האינטרנטי, שהפיקו, כנראה, לקחים מפצעי מאבקם הגלוי נגד ביבי בבחירות האחרונות והחליטו לאמץ לחיקם את כל עם ישראל. ידיעות "מירכז" עמדות, מנהל קמפיין ממלכתי נגד ה-BDS ומתקרב אל "כל שכבות העם", גם אל תומכי ביבי, אותם עצבן בבחירות האחרונות. כמוהו, גם לפיד, הפועל כאיש ממשלת צללים, יוצא למרדף בחו"ל אחר יריבינו, מציג את טיעוניה של המדינה ואוסף אוהדים לישראל, וכמובן לו. האסטרטגיה עכשיו היא לנצח באהבה, לא במאבק. מן הסתם עומד איזה מוח פרסומי מאחורי הקמפיין הזה.
  
***
  
אם לא יקרה דבר משמעותי במחנה השמאל, בנושא של גיבוש תעודת זהות אותנטית ומנהיגות שמציעה חלופה כוללת ראויה, מה שאנחנו עלולים לקבל בבחירות הבאות זאת מלחמה עסקית בתוך מחנה הימין - לא לטעות לפיד הוא ימין - בין משפחת "ידיעות" למשפחת "ישראל היום". החברים החדשים של לפי אומרים במצב כזה: "ירחם השם".
  
נ.ב. נראה שהקואופרטיב הראשון שמקימה התנועה הוא קואופרטיב לארגון סיורים בחו"ל...
  
מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
24/3/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו