עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות
 
לכל איש יש שם (חוץ מאשר ל"המורה")
בכיתת אחד מבתי הספר שבהם ביקרתי באחרונה, המורה גערה: "מי זה קראה למורה בשמה?" המורה נזפה: "היא לא חברה שלך!". היא גערה בתלמידה שוברת המוסכמה לפיה, למורים אין שם פרטי, בגלל שלא כינתה אותה "המורה" אלא נקבה בשם הפרטי שלה. אוי לאותה הפרת מוסכמה. המורה, כמוני, שהייתי עד נוכח, הופתעה והביטה פעם לכיוון המורה הנוזפת ופעם לכיוון התלמידה הנזופה. יראת כבוד? בוודאי, אבל מה בינה ובין אי-כינוי מורה בשמה, אות וסימן ראש וראשונים לזהותה ליכולת לבדל אותה כמי שהיא, נושאת שם פרטי מזהה?
מה לא בסדר לכנות מורה בשמה הפרטי כאשר מבקשים להסתייע בה לפירוש, לעצה, לעזרה? מה בין שמירה על הכבוד ושמירת מרחק ובין איסור על כינוי מורה בשמו? איסור קריאת אדם בשמו יוצר לא רק ריחוק אלא רתיעה וזרות.
מערכת החינוך יכולה וצריכה לפעול רבות ועמוקות כדי להנחיל ערכים. כיבוד הזולת (האני הוא האחר, או ההפך), הוא ודאי אחד החשובים והמרכזיים שבהם, אבל קריאה למורה בשם הפרטי שלה, כדי להסב את תשומת הלב לצורך או לרצון לקבל את תשומת לבה ולהיעזר בה אינה ביטוי של חוסר כבוד. לטעמי, אם יורשה לי, ההפך בדיוק. הכינוי "המורה" הוא שם עצם קיבוצי, אחיד, שלא רק מרחיק ומנכר אלא יוצר תחושה של רתיעה ואולי אף של יראה (שאין בינה ובין כבוד ולא כלום). דווקא כאשר מכנים אדם בשמו ("לכל איש יש שם", כתבה המשוררת יראת שם שמים זלדה מישקובסקי), פונים אליו לא רק כאל בעל מקצוע אלא כאדם. יש בכך משהו אישי יותר, סודק את קרחון המרחק, מפשיר את שלג ניכור, מקרב מעט, טיפה יותר חם.
אני לא בטוח אם מה שהתלמידה תזכור מהגערה ומהנזיפה יהיה הצורך לכבד מורים (האם בכינוי שמה הפרטי אין משום רחישת כבוד לה?) אולי, כמה חבל, מה שהיא תזכור הוא כי "המורה", מחוקת שם, עובדת הוראה, הוא אות כבוד אולטימטיבי. ותו לא.
נ.ב. אני נוטה לקוות ולהאמין, כי בבתי הספר הקיבוצים אין אף לא בית ספר אחד שבו גוערים במי מהתלמידים כאשר הוא פונה למורה בשם הפרטי שלו, שלה.
  
כתובת אש
עברתי במקרה מול כתובת אש. אני לא יודע איזה טקס נערך וגם לא זיהיתי את הכתובת, אשר נטפי אש נשרו מאותיות המילים שלה וטשטשו את הכתוב. אי אפשר היה לזהות דבר. יש משהו יפה, בכתובות אש שהם ליבת המפקדים החגיגיים בקיבוצים. עד היום. לפעמים, במשובת נעורים מתריסה, יש כתובות שיש בהן עקיצה לממסד הקיבוצי, לצדקנותם של המבוגרים. לפעמים יש שורת שיר, פתגם. בשנים האחרונות כתובות האש הן מעין מסרונים של בני הנוער לקהילה. הם מעידים על מודעות, על רגישות, על העזה, על בגרות. גם כאשר האש כובה ונותר, מפוחם ומפויח, שלד חוטי הברזל ועליו שאריות הסחבות שהיו לפנים אותיות, נותרת המשמעות היפה ונותר הטעם הטוב והיפה של מופע האש.
  
בין גן עדן לגינת עדנה
בשני קיבוצים שונים ראיתי שלט מכוון לשכונת גן עדן. שכונה שנושאת שם כה מחייב אמורה להיות שכונה שהדרישה ממנה היא תאומה סיאמית של הציפייה ממנה. לא הכרתי איש אף לא באחת מהן. סיירתי בהן לתומי, ולא זיהיתי בהן מאפיינים שונים משכונות אחרות באותם קיבוצים, שאף הן היו יפות וגם להן היו שמות רכים ויפים וטעונים משמעות טובה ויפה. ובעודי משווה בין שתי שכונות גן העדן חשתי וחשבתי שנכון וראוי היה, לשם שינוי, או לשון המעטה, שיש בה פחות יומרה ויותר כיסוי לכנות את השכונה היפה, העתידנית לפי שמה, לא גן עדן אלא גינה של עדנה.
  
פינת הילדים
ילדה אחת אמרה שהאושר מסתתר מאחורי הקיר.
הלכת לראות. לא ראיתי כלום. אולי מישהו מי מסתיר?
כשאמרתי לה שאין שם כלום היא אמרה: אתה עיוור.
היא באה יחד אתי ושאלה – נכון שעכשיו כלום לא חסר?
  
שורה תחתונה
על המגש - צפיחית בדבש. אילו היה עליו לחם, ודאי הייתי ניגש.
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
20/3/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו