עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

היחיד והחברותא בקיבוץ
  
הקיבוצים כולם, בכל צורות חייהם, ייבחנו בעתיד על פי יכולתם לטפח את היחיד, לקיים ולחזק את החברותא ולפעול כדי לעצב את הסביבה
  
במפגש עיון מוצלח שארגן המכון לחקר הקיבוץ, ניתן לעמיצור כהנא מקיבוץ כפר עזה פרס מקרן "קיבוץ" (על שם חנה ויונה ינאי מראשוני קיבוץ עין השופט), עבור חיבור לקבלת תואר דוקטור: "שינוי הקיבוץ - עיון פילוסופי ספרותי". בדבריו במפגש ציטט עמיצור את מאמרו של מרטין בובר מלפני יותר מחמישים שנה, המאמר בו תיאר את הקיבוץ כ"אי-כישלון למופת". לדברי עמיצור, הפער בין הצלחה למופת לאי-כישלון למופת נובע מאופן התמודדותו של הקיבוץ עם שני מרכיבים חשובים, לדעתו של בובר: "היחיד" (האינדיבידואל) ו"החברותא". כדי להבין את משמעות הטענה, עלינו להקדים ולהבין את האופן בו משתמש בובר במונחים אלה, היחיד והחברותא.
  
היחיד
  
היחיד על פי בובר אינו אדם בודד ואינו האדם האנוכי השם את טובתו האישית כערך עליון. היחיד הוא מי שנמצא בדיאלוג עם האחרים. בובר מבחין בין שני מצבים או שתי צורות של שיח: האחת - "אני אתה", כאשר הזולת הוא בעל פנים, אישיות ויחוד. השנייה - "אני הלז", כאשר מעבר לאני לא ניצבת דמות ממשית ייחודית. "הלז" הם ההמון חסר הצורה. מרטין בובר מבחין בלשונו: "בין יחיד שנבדל מאחרים, מפותח מאוד בדברים של עצמו מבלי להיות "אדם", לבין "בן-אנוש" שהוא יחיד שחי עם העולם. לא בתוך העולם אלא במגע אמיתי, בהדדיות אמיתית עם העולם, בכל הנקודות שהעולם יכול לפגוש את האדם". בובר מדבר על היחיד ה"מגשים את עצמו", בשונה מ"המימוש העצמי", במובנו הרווח. הוא מדבר על האדם בתוך החברה, האדם כבן שיח לסביבתו, האדם החותר לעצמיותו ואל מהותו. בעניין זה אני חייב לומר כי על פי היכרותי את הדור הראשון של בוני הקיבוץ, על כל חולשות האנוש שלהם, הם היו קרובים מאוד להגדרתו של בובר את היחיד. נכון לומר עליהם כי השותפות הקיצונית שחוו בתחילת הקיבוץ, בקומונה א' של אז, לא העיבה על העומק, הרוחב והגובה האינדיבידואלי של רבים מאוד מביניהם.
  
החברותא
  
בובר מדבר על החברותא כצורך, כהשתוקקות לתחושת ההתחברות בין היחידים. הוא אינו מדבר על החברותא כעל ארגון ומוסדות, למרות שגם הם הכרחיים, הוא מדבר על "הוויית צוותא בלתי אמצעית בהתאגדות אינטימית". בובר מפנה אותנו להבחנתו של הסוציולוג מקס ובר בין המונח "ציבור" שמשמעותו הצטברות, לבין ה"חברותא" שיש בה זיקה וקשרים אנושיים הדדיים. זו ההבחנה בין התאגדות של אינטרסים, שמטבעם הם זמניים ומשתנים, לבין התאגדות של חיים. בלשונו של בובר: "אם מלכדים בני אדם את חייהם, אם הם רוצים לחיות בצוותא, ואם דבר זה אינו נשאר בחינת החלטה בלבד, אם איננו אך משהו שיצא מאת הרוח ונשאר ברוח, אלא אם הדבר הזה נופל באמת לתוך קרקע החיים, הרי אז מתהווה חברותא בין בני האדם, חברותא כגורל וכתעודה". החברותא מושתתת לשיטתו של בובר על ה"אחווה" (סולידאריות) בין חבריה. אחווה שאינה אהבה, השמורה לקרובים ביותר, אך יש בה צירוף של תחושת קירבה יחד עם אחריות ומחויבות הדדית עמוקה.
  
החלוץ לפני המחנה
בובר מדגיש במשנתו היבט נוסף וחשוב לדעתו. לשיטתו על ההתאגדויות האינטימיות לשאוף להשפעה על הסביבה, על החברה כולה. בלשונו: "להיות חלוצים של התרחשות כלל חברתית. להיות פרוטוטיפ של החברה המודרנית, להוביל את המהפכה החברתית". כן, כך כתב וכך דיבר מרטין בובר.
  
אתגרי העתיד
הגשמת שלושת המרכיבים של המציאות האנושית, עליהם דיבר מרטין בובר, אינה מובטחת ואינה מובנת מאליה אף פעם. הגשמתם היא עניין לעיסוק מתמיד. הגשמתם מחייבת דיבור, חינוך, דוגמא אישית ומאבק מתמיד. הקיבוצים כולם, בכל צורות חייהם, ייבחנו בעתיד על פי יכולתם לטפח את היחיד, לקיים ולחזק את החברותא ולפעול כדי לעצב את הסביבה, כלל החברה בה אנו חיים.
  
נכתב בתאריך
16/3/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו