עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים

לרכבת ההפרטה יש כיוון נסיעה. כשכיוונה הוא הפרטת החיים הציבוריים, היא לא תיעצר בחדר האוכל. היא לרוב תמשיך, בקצב כזה או אחר, לתחנת השכר הדיפרנציאלי. קיבוצים שהפריטו את חדר האוכל וחשבו שזהו קו אדום, למדו שהקו הזה הוא ורדרד
  
השלב שלפני הפרטת השכר
  
סיפור שחוזר על עצמו. ביזרעאל פנתה למזכירות קבוצת חברים, אשר אינם אוכלים בחדר אוכל ואינם משתמשים בשירותי המטבח "מסיבות מגוונות – החל מטעם וריח ועד חופש הבחירה", בבקשה להפריט את חדר האוכל, כיוון שלאותן משפחות "יש תוספת חודשית ניכרת בהוצאות המחיה".
  
הכותבים מסבירים שהפרטת חדר האוכל לא עושה חבר כזה או אחר לאנטי שיתופי או למפריט בעליל, כיוון שמדובר בהפרטת עוד אחד מהחשבונות הצרכניים של החבר, כמו חשמל או מים, או דואר ..." והם מוסיפים: "ישנם קיבוצים שהפרטת חדר אוכל החזירה חברים רבים להשתמש בו והפכה את המקום למרכז עניינים פעיל ותוסס..."
  
***
  
עת השתחררתי, לפני כיובל שנים, מוניתי להיות חצרן הקיבוץ. חצרן עסק בכול: למדתי לזגג כדי לתקן חלונות, ניקיתי את החצר, הזמנתי דלק לתחנת הטרקטורים ולחדר הקיטור, הזמנתי תערובת לרפת וללול, הייתי אחראי על מחסן ריהוט, על חלוקת עיתוני הערב, בוס של הסנדלר ועוד.
  
ביום שישי עסקתי בחלוקת אספקה קטנה לחברים. מה זה אספקה קטנה? הכול מכול בכול. כול מה שיש היום בסופר, חוץ מאוכל: משרוכים ועד סבון ועד משחת שיניים ועד סיגריות ועד סמרטוטי רצפה ועד שמפו ועד (כן, כן) אמצעי מניעה. בעידן של טרם גלולות הייתי אחראי לאספקת קונדומים לחברים. כחבר עולל ידעתי לא מעט על קצב חיי המין של החברים. זה היה סוד כמוס שעבר מחצרן לחצרן ולא יצא מפתח המחסן.
  
שיטת החלוקה הייתה כזאת: ביום חמישי, בדרך לארוחת ערב, החברים (כלומר החברות) היו תולים שקית מבד על הקולבים בכניסה למקלחת הציבורית ובה פתק עם בקשותיהם. בבוקר יום שישי אספתי את השקיות, מילאתי אותן לפי הבקשות ותליתי חזרה על הקולבים. לא מעט חברים שהתביישו לנקוט בשם המפורש "קונדומים", כתבו על הפתק "גומי מניעה" או "אמצעי מניעה" או את שם החברה המייצרת. מבוכה לא קטנה נגרמה לי כשמישהו כתב "גומי עוצר" והשחלתי לשקית סטופר לדלת...
פרט חשוב באספקה היו הסיגריות מסוג "נדיב" ללא פילטר, באריזת נייר רכה, שחולקו חופשי. אלה היו סיגריות שאחרי כל שאיפה, היה המעשן עושה "פיף-פיף", כדי לסלק את פרורי הטבק שנדבקו ללשון. הסיגריות הללו נקראו גם סיגריות "אל תשכחני", כי אם שכחת לקחת שאיפה - נניח היית עסוק בדיבור, או בלקיחת שלוק מהקפה - הסיגריה הייתה נכבית. ל"נדיב" היו שתי אחיות: "דפנה" ו"אודם". אולי כל תנועה והסיגריה שלה. לא בדקתי.
  
***
 
לא כולם יכלו לשאת את הסיגריות הללו. משפחות שזה עתה נקלטו מהעיר, או צעירים מבית טוב, נהגו לעשן סיגריות עם פילטר - "סיגריות טובות", רויאל וטיים, שקנו בחוץ - והיו נתונים ללחץ גדול של השנוררים. השנורר המצוי לא היה מבקש סיגריה טובה בזמן שהחבר עישן, כי אז זה היה סוג של בקשת נדבה. השנורר המצוי היה רואה מרחוק למי יש סיגריות עם פילטר, ממתין עד שההוא יגמור לעשן ואז היה פונה אליו, כמי שלא יודע מהו מעשן, ושואל לפי תומו: "תגיד, יש לך סיגריה, בדיוק נגמרו לי?" בחמיצות רבה היה מוציא בעל הטיים את הקופסה מהכיס, נותן סיגריה ומסנן: "קיבינימט, השנוררים האלה..."
  
הגידול המתמיד במעשני "סיגריות טובות", מצד אחד והמשך חלוקה חינם של "סיגריות פשוטות" מצד שני, עורר את התביעה מצד מעשני הסיגריות הטובות "לקבל לתקציב את ההפרש" בין מחיר הטיים לנדיב. שהרי בקנותם טיים מכספם, הם חוסכים כסף לקיבוץ...
  
הפתרון היה: חלוקת נדיב בחינם ומכירת טיים במחיר מוזל - מחיר הקופסה בחוץ, מינוס מחיר הנדיב. הפתרון הזה היה בעייתי. כמה קיבוצים שנקטו בו נהגו להטביע על קופסת הטיים את החותמת "לא למכירה" מחשש שסיגריות מסובסדות יימכרו בחוץ במחיר מלא. מביך, אבל כך זה היה. במו עיני ראיתי חותמות כאלה.

סיגריות "נדיב". פיף-פיף אחרי כל שאיפה
  
הסוף היה שכולם עברו לעשן סיגריות עם פילטר ושילמו מחיר מלא. בתואר "הסיגריה הקיבוצית" זכתה נובלס פילטר באריזה רכה, שהיא זולה מן האחרות.
  
***
  
חזרה ליזרעאל: חדר אוכל איננו דומה לסיגריות או לנעליים. גם לא למים וחשמל. ההפרטה שלו איננה הפרטת מוצר שהוא "ברשות היחיד". חדר אוכל הוא "רשות הרבים". חוץ מלבוא לאכול בו, זהו מקום מפגש לחברים שלעתים אין להם הזדמנות לראות זה את זה. חדר האוכל הוא "חישוק חברתי", מקום לאינטראקציה בין אנשים. הוא צריך להיות המשך של הבית וככזה לא צריכים להתנהל בו יחסי "ספק לקוח". זהו נדבך מרכזי הנחוץ לחברה שיתופית.
  
הטענה של מבקשי ההפרטה ביזרעאל שיש קיבוצים בהם מהלך כזה "הפך את המקום למרכז עניינים פעיל ותוסס," היא קשקוש בלבוש. הפרטת חדר האוכל היא בדרך כלל הסמן להפרטה הבאה, הגדולה יותר - השכר. הפרטת חדר האוכל בדרך כלל מצמצמת את מספר האוכלים בחדר אוכל ודוחפת לסגירתו, מכיוון שהפעלתו עבור מספר הולך וקטן של אוכלים נעשית יקרה. קיבוצים שהפריטו את חדר האוכל וחשבו שזהו קו אדום, למדו שהקו הזה הוא ורדרד לגמרי.
  
קורה, לעתים, שצמצום הפעילות בחדר האוכל הוא כורח המציאות. זה יכול לקרות כשמספר החברים עובדים בחוץ גדול ויש מיעוט של אוכלים, או, לא עלינו, כשהמצב הכלכלי חמור. התחליף לא תמיד חייב להיות הפרטה. אם אין בעיה כלכלית וזה רק רצון של חברים לקבל לתקציב את מחיר האוכל, אז לפני שמחרבים את הכול, אולי כדאי לנסות את הפתרון של הסיגריות: לשלם למי שלא רוצה חדר אוכל את מחיר הארוחה ולהשאיר את "בית הכנסת הקיבוצי" נקי מהפרטה ומתקתוק קופות.
  
ואולי זאת סתם קריאה לחלל האוויר, שהרי חרף הרצון של חלק מהקיבוצים המופרטים לקחת כעת צעד חזרה, קיבוץ, גם שיתופי במצב טוב שלא התנסה בהפרטה, לא ירפה עד שיטעם מן הנזיד הזה, רק כדי להיווכח שזה לא טעם גן עדן.
  
 מתוך הזמן הירוק
  
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
10/3/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו